זה קורה לי כשאני מתעורר
שוכב לבד במיטתי בבוקר והכל מושלם!
אבל משהו חסר, אני בריא אבל מרגיש פצוע
כאילו הכל רץ כל כך מהר...ורק אני תקוע
בין הזכרונות למציאות, מנסה להבין
את הפניה כלפי אותה הטעות.
שבגללה הצלקות כואבות כל כך,
שבגללה אני מתעורר לבד ולא איתך!
אירה! אני שתקתי יותר מדי זמן
עכשיו אני רוצה הזדמנות לדבר
ולהבין לאן נעלמו כל המילים המדהימות?
הרגעים האלה, בהם עיניי נעצמות,
וכל החלומות,הם רק שלי ושלך!
איפה כל הזיכרונות שחלקנו יחד?
אין יותר אותך, ובלעדייך אין יותר אותי
התעוררתי שוב לבד והפעם זה אמיתי...
כמה אמיתית הייתה האהבה ההיא, אהבתי אליך...
אבל לקח לי שלוש שנים של שתיקה על מנת לצרוח את שמך אל תוך שמי הלילה האפורים...
כמה אנחנו לא מעריכים את הדברים שיש לנו, עד שהם נעלמים...
ואת נעלמת לי...וניסית לחזור, אבל אני חסמתי את הדלת...לא במכוון, אבל עשיתי זאת, אני!
לא מאמין שנתתי לך ללכת ככה, לברוח לי מבין האצבעות.
כל בוקר שאני מתעורר אני רואה את פנייך, ואת, זה הדבר האחרון שאני רואה רגע לפני שאני נרדם...
ולא כי את איתי...דווקא בגלל שאני בלעדייך!
התמונה שלך לא נמחקת לי מהראש, החיוך שלך נשמר אצלי בזיכרון כמו שומר מסך ומופיע כל שתי שניות כשאני לא חושב על כלום. אני לא אוהב יותר...אבל אהבתי אותך אז, אהבתי באמת.
ואני כל כך מטומטם שנתתי לך לחמוק מידיי...
איפה את עכשיו? מה את עושה...את מי את אוהבת...למי את מחזיקה את היד?
אני נטרף...שזה יכלתי להיות אני...
אבל לא עכשיו...אז...כשאהבתי אותך...
וזו הפעם הראשונה שאני אומר את המילים הללו ללא היסוס...
אני אהבתי אותך...אהבתי באמת
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
