אף פעם לא ראיתי את סבתא שלי בוכה.
אף פעם לא ראיתי אותה בוכה, עד היום. כשהגענו לחדר שלה במחלקה היא נראתה לא טוב. אמא הזהירה אותנו שככה זה יהיה. היא היתה חיוורת נורא, רזה כמו שלד, והיה לה קשה לנשום. המטפחת שהיתה לה על הראש לא הצליחה להסתיר מעיני את העובדה שלא נותרו לה שיערות יותר. היא נראתה מבוגרת בעשר שנים ממה שהיא. פשוט נראתה רע.
היו עוד קרובי משפחה בחדר, ולמרות שהם היו קרובים אליה מאוד הם לא הצליחו להבין מה היא אומרת, כי היא דיברה חלש כל כך, כאילו כל מילה עולה לה במאמץ אדיר. כשנכנסנו לחדר היא חייכה ושלחה יד אלינו כדי שנחבק אותה.
ישבנו על המיטה שלידה ורק הסתכלנו עליה קרוב לחצי שעה. חמש דקות לפני שהלכנו, היא קראה לי לבוא לשבת לידה,וחיבקה אותי, ופרצה בבכי. היא אמרה שהיא מקווה שאמא שלי לא תסבול ככה כשהיא תהיה בגילה, והיא אמרה עוד כמה דברים שלא הבנתי. אבל המשמעות היתה ברורה. רע לה, רע לה ממש.
ניסיתי להרגיע אותה. אבל אחרי שני משפטים הבנתי שאין לי את הכלים לעשות את זה. אני לא יודעת איך להתמודד עם מצבים כאלה. כמה אפשר להגיד לה שיהיה בסדר ויהיה טוב, כשהיא בעצמה כבר לא מאמינה בזה כל כך? ואז המילים שלי, מילות העידוד העלובות שלי, הופכות להיות אפילו פחות משמעותיות בעיניה. כמו מחמאה שחוקה. "יהיה בסדר". כן, בטח. מתי יהיה בסדר? אחרי שכבר יהיה ממש ממש רע?
אז העדפתי פשוט לשתוק, וגייסתי את החיוך הכי מבין והכי מנחם שיש לי. גם זה לא בדיוק מנחם, אבל הכל עדיף מאשר להכנע ולבכות בפניה.
באוטו, בחזרה הביתה, אני מקווה שסבא לא שם לב שבכיתי קצת. כל הנסיעה בחזרה הביתה חשבתי איך אני אכתוב את זה, לא הצלחתי למצוא מילים לתאר את ההרגשה הנוראית שיש לי בכל פעם שאני נזכרת באיך שהיא בכתה. ואיך שהיא החזיקה את הידיים שלי חזק, כמו שתינוקות לפעמים לופתים את הידיים שלך ולא מוכנים לעזוב. וגם עכשיו, כשאני כותבת, אני בוכה.
זה לא מגיע לה. היא תמיד היתה כל כך דאגנית שלא נחלה ושלא יקרה לנו כלום, ודווקא היא מכל האנשים חלתה במחלה הנוראית הזאת, בסרטן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
