| 5/2008
צעד קטן לאדם, צעד גדול לטריוין!
אני ממש גאה בעצמי, אני מתחיל לצעוד בנתיב הנכון מתוך בחירה. אני מתחיל להפוך מאדם שנסחף בזרם של החיים ללא שליטה, לאדם ששולט בחיים שלו, עד כמה שניתן, וקובע לעצמו נתיב.
בכל אופן, אני גאה בעצמי, וזה לא קורה לעיתים קרובות.
אז נתחיל מההתחלה, אחרי הלקחים שנלמדו בעולמות החלטתי שהספיק לי מהביישנות הארורה שלי. "הגוף הזה גדול, אבל לא מספיק גדול בשביל שנינו, ואת צריכה ללכת" אמרתי וכך החל פרויקט "סערה בכוס חלב". העיקרון של הפרויקט הוא להתגבר על הביישנות שלי בכוח, ז"א להתחיל לדבר עם אנשים שאין לי שום סיבה לדבר איתם, לומר כל מני דברים בלי לחשוב יותר מדי וכו'. לדחוף את עצמי למצבים שקודם נמנעתי מהם בכוונה.
בימים האחרונים התחלתי לטעום את הפירות של התוכנית הזאת, והם מתוקים להחריד. אבל שוב אני קופץ קדימה.
הכל התחיל בערב יום העצמאות. עזבתי את ביתי הקט שבמרומי ההרים ונסעתי לבית שמש החמה, לבקר את חברי הוותיק ביותר, קוסטיה(זאב). וגם משום שהזיקוקים שם בדרך כלל טובים יותר. נפגשנו בהראל והמשכנו את הדרך למטה ביחד. דיברנו בעיקר על צבא ועל כמה הקצין שלו אידיוט. הדבר הראשון שעשינו אחרי הגעתנו המוצלחת לבית שימוש שמש הוא לאסוף את החברה של קוסטיה. יש משהו מאוד מוזר בהתנהגות של הבחורה הזאת כלפיי, אבל זה סיפור לפעם אחרת. בכל אופן שלושתנו חזרנו לביתו, אכלנו מהלביבות השמיימיות של סבתא שלו, נחנו, דיברנו, התארגנו ויצאנו לחגיגות העצמאות. בדרך חברנו ליוליה ונסטיה, שתי ידידות שלי עוד מהימים הטובים(או בעצם לא כל כך). העובדה שאת מרבית הדרך אל מקום האירוע עשיתי צמוד לאחת מהן לא ממש קשורה לנושא ההתחלתי של הפוסט כי קוסטיה היה זה שגרם לכך ואני רק שיתפתי פעולה(שזה גם משהו). ללכת בצורה כזאת היה ממש לא נוח, אבל על הקושי הפיזי פיצא הסיפוק הנפשי(והגופני).
מצאנו את שאר בני החבורה והתמקמנו על גבעה מדושאת, הרחק מן ההמונים המתגודדים מתחתינו. השארנו שם את הבנות ונסענו למרכז העיר לקנות כמה בירות. תהליך רכישת הבירה לא מעניין במיוחד לכן לא אפרט. כשחזרנו גיליתי שבחורה חדשה הצטרפה אל רעינו היושבים בדשא. היא נראתה מוכרת מאוד אל לא יכולתי להיזכר בשום דבר שקשור בה, אפילו לא בשם. אבל היא הכירה אותי וקראה לי בשמי בהתלהבו. בירכתי אותה וחייכתי אליה כאילו ברור לי לגמרי מי היא ומאיפה לעזאזל אני מכיר אותה. וכאן חלק במוחי האחראי על "סערה בכוס חלב" התחיל לעבוד בקדחתנות. זה התרגיל מצוין, תיגש אליה ותגיד לה שבעצם אין לך מושג מאיפה אתה מכיר אותה. ישבתי על הדשא, לגמתי מהבירה ואגרתי את האומץ הדרוש לביצוע המשימה. אך בדיוק כשהרגשתי מוכן היא הלכה לקנות צמר גפן מתוק. ניצלתי את ההזדמנות ושאלתי את קוסטיה עודות הבחורה המסתורית. "איך אתה לא מזהה אותה? היא נסעה איתנו שנתיים בהסעה לבית ספר"
"באמת?!"
"כן, היה לה שיער קצר והיא נראתה קצת פחות טוב, אבל חוץ מזה הכל אותו דבר"
"וואלה, ואיך קוראים לה?"
"קטיה"
ניסיתי להיזכר במשהו שקשור אליה אך נכשלתי שוב. הבנתי מאיפ היא נראת לי מוכרת וידעתי עכשיו את שמה אבל חוץ מזה, שום דבר.
היא חזרה והחלטתי שאין שום סיבה לבטל את התרגיל רק משום שהוא קצת קל יותר עכשיו, זה עדיין יהיה הישג. אז ניגשתי, התישבתי על הדשא לידה, והתחלתי שיחה שנמשכה כמה שעות עם הפסקות קצרות. פשוט כך. אפילו נהנתי מזה ולקחתי מספר ICQ. כמו שכתוב בכותרת הפוסט, זה צעד ממש גדול בשבילי, עכשיו רק נשאר להפוך את זה להרגל.
למחרת בבוקר יצאנו אל אזור חורשת האקליפטוס על מנת להכין בשר על האש כמיטב המסורת הישראלית. ולשתות כמויות של אלכוהול באמצא היום כמיטב המסורת הרוסית. היום הזה הוכיח לי שהפרויקט באמת עובד, כי נהנתי הרבה יותר מבדרך כלל. הרבה דברים שלא העזתי לעשות או לומר קודם עשיתי עכשיו בלב כמעט שלם וזה שיפר בהרבה את המצב, הרגשתי חופשי ומשוחרר. ואני חושב שגם האנשים התחילו להתייחס אלי אחרת. היה שם בחור אחד, אורח מראשון, בדרך כלל זה היה מטריד אותי. אבל לא הפעם, ניגשתי, לחצתי את ידו והצגתי את עצמי ללא היסוס.
היה ממש כיף בסיכומו של עניין, הלכנו לשם דרך נוף יפיפה(תמונות בהמשך), אכלנו בשר, צחקנו, שתינו, צחקנו שוב, אכלנו עוד בשר, שיחקנו ברוצח ולבסוף נימנמתי קצת בין שתי בחורות יפות. יום שנוצל כהלכה.
שדה חיטה, חורשה באופק ושמים כחולים. אלה החיים...
התמונה הזו מזכירה לי ספר שקראתי בילדותי: הקוסם מארץ עוץ.
משמאל לימין: האריה(סניוק), דורותי(מרינה, חברה של קוסטיה) ודחליל(קוסטיה עצמו). ואיש הפח(אנוכי) מסתרך מאחור ומצלם תמונות.
במקום הקבוע שלנו, שאריות המדורה מל"ג בעומר הקודם.
אני בצילום עצמי על רקע אבנים וצמחים.
בית שמש על הגבעה מימין, הרים הרחק משמאל, הישר קדימה, חורשת האקליפטוס ושדה החיטה, ולמעלה ענני נוצה לבנים על רקע שמים כחולים.
היה כל כך כיף בבית שמש, לא רציתי לחזור לבדידות של מבשרת. אך לכל דבר טוב יש סוף וגם לבדידות יש את החלקים הטובים שלה, למשל מנוחה.
חזרתי הביתה בבוקר יום שישי ומיד התחלתי להתארגן שוב ליציאה. הפעם לתל אביב, ליום ההולדת של עידו.
את עידו עצמו הכרתי, את שאר האנשים לא ממש. לכן, כל העסק היה כמו תרגיל בשבילי. וגם מבחן קשה מאוד ל"סערה בכוס חלב".
אני חושב שהצלחתי, קודם כל כי מאוד נהנתי, וזה כבר סימן טוב. ובעיקרון, הלכתי לפי התוכנית, וזה לא היה קשה במיוחד כי האנשים היו ממש איכותיים, כמו שאמרתי כבר קודם, אנשים מהסוג שלי.
למדתי מה הוא עקרון ההכבדה, ראיתי איך תופסים דגים שאוכלים יתושים(שכחתי מזמן איך קוראים להם), ראיתי כמה וכמה ביצות קטנות, חזיתי בצב ביצות, למדתי איך להכין שריון טבעות, שמעתי גם הרצאה מעניינת מאוד(וזה לא בציניות) על הזדקנות התאים, מחלות תורשתיות ולמה סוכר מזיק יותר מסיגריות, דיברתי עם כמה וכמה אנשים מעניינים, ראיתי עכבר מת, גיליתי שיתאים לי להניף כוכב שחר, צחקתי הרבה ואם שכחתי משהו אתם מוזמנים להעיר על כך בתגובות.
אחת המיני-ביצות.
הצב שהפך לסלבריטי.
שיח שטיפס על עץ או משהו כזה... בכל אופן, זה יפה.
עידו, ג'ניה ודמיאן.
"ייאי, תותים לבנים!!! ואפשר לאכול אותם!!!"
ואז בקושי רב הגעתי הביתה. ידידי החדשים ליוו אותי כמעט עד לתחנה המרכזית. הבעיה היא שזו היתה התחנה המרכזית הישנה ואני הייתי זקוק דווקא לחדשה. אבל זה כבר סיפור לפעם אחרת.
הימים האחרונים היו מוצלחים במיוחד, החיים טובים, העתיד נראה וורוד ומחר הצבא הולך להרוס לי את המצב רוח. אבל לא נורא, כי פרויקט "סערה בכוס חלב" הוכתר הצלחה מסחררת.
נ.ב. אני עושה מפקד אוכלוסין בבלוג, אז כולם להגיב. וכן, זו עוד דרך לגרום לכם להגיב, מה לעשות אני מכור.
לילה טוב וחלומות שמיימיים
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
