| 3/2008
גיבורים
רצח... המילה עצמה מעוררת בנו תחושות שליליות. אחת מעשרת ההדברות היא "אל תרצח" ובכל התרבויות שהתקיימו אי פעם, רצח הוה משהו שלילי. לפי דעתי, מדובר במשהו גנטי, חלק מאותו חלק ב-DNA שמאפשר לבני האדם לחיות בקבוצה. בדיוק כמו שזאבים, נמלים, דבורים, קופים, ודגים...
"אבל רק רגע אחד!" אתם בטח אומרים, "על מה אתה מדבר?! בני האדם רצחו אחד את השני לאורך כל ההיסטוריה. אפילו אם נתעלם מכל המלחמות שלקחו את חייהם של מיליונים, מיליוני אנשים נרצחו בעתות שלום. האצטקים כמו גם עובדי אלילים אחרים העלו קורבנות אדם לאליהם. האינקוויזיציה שרפה, קברה חיים, שיפדה על מוטות וצלבה אלפי אנשים. וכולנו יודעים מה הנאצים עשו. אז איפה כאן ההימנעות הזאת מרצח עליה אתה מדבר?"
שאלה טובה, אם היינו יכולים לחזור בזמן ולשאול את האצטקים, "למה אתם רוצחים את האנשים האלה?" הם כנראה היו משיבים משהו כזה: "אנחנו לא רוצחים אף אחד, אנחנו מקריבים אותם לאל השמש!". והאינקוויזיציה היתה משיבה על אותה השאלה, "האנשים האלה הם כופרים, אנחנו לא רוצחים אותם, אנחנו מטהרים את העולם מנוכחותם הטמאה ושולחים אותם למשפט צדק מול ישו הקדוש". אתם רואים, יש להם סיבה, לרצח תמיד יש סיבה. לפעמים הסיבה אגואיסטית כמו: כסף, מעמד חברתי, כוח ואפילו נשים. אבל בחלק מהמקרים הסיבות הן אציליות מאוד: תהילת האל/אלים, אידיולוגיה, נקמה, הגנה על החפים מפשע וכ'ו... ברוב המקרים הנרצח הוא "איש רע" שמגיע לו למות. והכל טוב ויפה, הבעיה היא שהמושג "איש רע" הוא נזיל ומשתנה כל הזמן בתודעה האנושית.
אז מה זה בעצם גיבור? גיבור הוא בין היתר זה נלחם וגם רוצח במקרה הטוב את "האיש הרע". משה הוא גיבור כי הוא נלחם בפרעה ששעבד את העם היהודי. ריצ'ארד לב ארי הוא גיבור כי הוא יצא למלחמה בכופרים המוסלמים על מנת לשחרר את ירושלים. מה שמעניין הוא שגם צלאח א-דין נחשב בזמנו לגיבור כי הוא זה שהביא למפלתה של ממלכת הצלבנים, שיחרר את ירושלים מידי הכופרים והחזירה לידי המוסלמים. הכל עניין של נקודת מבט. משום שמושג "האיש הרע" משתנה עם הזמן ומתרבות לתרבות כמוהוא גם מושג הגיבור.
אפילו אם ניקח את ההגדרה השניה לגיבור, אדם המציל חיים. עדיין, הכל תלוי בנקודת המבט, נשאלת השאלה, את חייו של מי הוא מציל? ולא משנה איך נסתכל על זה, תמיד תהיה השקפת עולם כלשהיא שתגדיר את האדם הזה בתור "איש רע" ולכן הגיבור שמציל אדם זה יהפוך לאנטי גיבור.
בכל זאת, אני חושב שיש תכונה אחת שמאפיינת את כל הגיבורים, זו הקרבה עצמית, יכולת להתעלות מעל הצרכים האגואיסטיים ולתרום למשהו או מישהו אחר בלי ציפיה להחזר כלשהו. לא משנה באיזו תרבות או באיזה זמן. זה תמיד ככה, אולי גם זה מוטבע בקוד הגנטי שלנו.
לילה טוב
| |
מוזר...
היום קרה לי משהו מוזר, או לפחות חסר תקדים. בצהריים הלכתי לחדר האוכל בבסיס ולשמחתי גיליתי שיש נקניקיות שהן אולי ה"בשר" האכיל היחיד שמגישים שם. אז העמסתי לצלחתי נקניקיות, קוסקוס וטחינה נוזלית במיוחד והתחלתי לחפש שולחן. סריקה מהירה גילתה לי שאף אחד ממכרי לא נמצא וחוץ מזה, התחשק לי לשבת לבד ולאכול בשקט. אז מצאתי שולחן ריק עם קנקן סירופ צונן, בדיוק הדבר לו נזקקתי אחרי צעדה ארוכה בחום המעיק. התיישבתי, מזגתי את הנוזל הקריר יחד עם מספר קוביות קרח צפות לתוך כוסי והתחלתי לכלות את המזון הדל.
ואז הופיע דמות, לא הקדשתי לה תשומת לב מיוחדת והמשכתי לאכול. היא התיישבה מולי, עכשיו בחנתי אותה במבט זריז, מדי ב' בלי פטצ'ים, פנים שחומות, שער כהה ועיניים חומות. היא לא היתה בטעם שלי אז החזרתי את תשומת ליבי לצלחת אך מתיחות מסוימת אחזה בי. אחרי רגעים ספורים היא שאלה אותי לפתע מאיזו טייסת אני. הסברתי שאני כלל לא מטייסת אלה מיחידת תחזוקה וכך התפתחה השיחה. אני חייב לציין שהיה נחמד מאוד ומעניין. אבל כל העניין נראה לי תמוהה מאוד, למה שמישהי זרה לחלוטין תתיישב מולי ותתחיל לדבר איתי? אני למשל לא הייתי עושה זאת כמעט לעולם. אבל אני לא דוגמה להתנהגות חברתית תקינה, אולי ככה אנשים נורמליים נוהגים? לא יודע. בכל אופן, לאירוע הזה לא היה תקדים, זה לא קרה לי מעולם בכל השנים בהם אני חיי. אף פעם לא ניגשו אלי סתם והתחילו לדבר איתי. מה אתם חושבים?
לילה טוב
| |
חולשה
את השבת האחרונה ביליתי בבסיס, בתורנות מטבח. ולא סתם מטבח, אלה מטבח בנות. איך הגעתי למטבח בנות אתם שואלים? פשוט מאוד, החלפתי בת מהבי"מ שלי שהייתה אמורה לעשות את הטורנות הזאת. אז ככה מצאתי את עצמי מוקף ביותר מעשר בנות למשך מספר לא מבוטל של שעות. אדם אחר במקומי היה שמח להיקלע למצב כזה וכנראה גם היה יוצא משם עם מספר טלפון ואולי אפילו יותר. אבל לא אני, אני עשיתי את העבודה ויצאתי משם מהר ככל האפשר בלי להחליף איתן אפילו מילה אחת שלא הכרחית לעבודה.
אתם בטח שואלים את עצמכם "למה?". לשאלה הזאת יש שתי תשובות, התשובה הקצרה שהולכת פחות או יותר ככה: "אני דפוק". והתשובה הארוכה שהיא קצת יותר מסובכת ומורכבת מכמה חלקים.
אז ככה, הכל התחיל בכיתה ג'.... טוב... אני לא אשעמם אתכם בהיסטוריה המשוטפת שלי עם המין היפה, רק אומר שהיא לא נעימה במיוחד. הצלקות הכואבות ביותר שלי נגרמו על ידי נשים. לכן במקום מסוים במוחי המעוות קיים פחד גדול מאוד שגורם לי להתרחק ככל האפשר מכל אישה לא מוכרת. כמובן שיש כוחות שמתנגדים לפחד הזה, למשל, הדחפים הטבעיים שקיימים בכל זכר בוגר וכמובן ההיגיון שלי, למרות שהוא לפעמים בוגד. לכן לפעמים אני מצליח להתגבר על הרתיעה הזאת ולמען האמת, עם זו הייתה הבעיה היחידה כנראה שבכל זאת הייתי יוצא משם עם מספר טלפון.
אבל, יש עוד משהו, אי וודאות. שיחה עם אדם זר זה מתכון לצרות בשבילי. ויש סיכוי גדול שבסופו של דבר אני אמצא את עצמי במצב לא נוח ואפילו מביך. לכן אני פשוט נמנע מזה. כתבתי על כל הנושא פוסט ארוך מאוד לפני חודשיים שלוש אבל מאז דברים קצת השתנו. בזמן האחרון, עקב הגיוס יצא לי להכיר תוך חצי שנה כמות דו ספרתית של אנשים וחלקם הפכו אפילו לחברים פחותי דרג. איך עשיתי את זה אתם שואלים? כמו שקיפודים עושים סקס... בזהירות. בשביל זה אולי באמת כדאי שתחזרו ותקראו את הפוסט הישן ההוא מלפני חודשיים וחצי.
אז הראיות מוכיחות שאני כן מצליח, למרות הכל, לרכוש חברים חדשים. אבל הנה בא המילכוד, כל החברים שרכשתי בחודשים האחרונים הם גברים(מלבד ידידה אחת, אבל היא מקרה מיוחד).
אז מה זה אומר בעצם? המסקנה שלי היא שאני מצליח להתמודד עם כל אחת מהשריטות האלה באישיות שלי כשהן באות בנפרד אבל ברגע שהן מתאחדות אני פשוט לא מספיק חזק.
ניסיתי לפתור את זה, בעיקר בעזרת תיכנון. למשל, לתכנן מראש את השיחה עם הבחורה הזרה ולגלגל כל תגובה אפשרית בראש במשך שעות. ולמען האמת, עם יורשה לי להיות יומרני מעט, המשפטים שהגעתי אליהם היו עובדים בתנאים מסוימים. למעשה, אני בטוח שהם היו עובדים אם לא היתה מתרחשת הפרעה חיצונית כלשהי, ואם הייתי מעז לבצע אותם. אבל במקרה הזה, התכנון לא עזר וקטעי השיחה המתוכננים להפליא נשארו במקום לידתם.
טוב, אני חושב שבשביל ערב אחד עשיתי מספיק ניתוח פסיכולוגי עצמי בלי הרדמה. אז שיהיה לכולנו לילה טוב ואל תפספסו הזדמנויות בחיים, אל תהיו כמוני, לפעמים צריך לקחת סיכונים ולקפוץ לתוך המים העמוקים בלי חגורת הצלה כשאתם לא יודעים לשחות, רק כדי שהמצילה הסקסית תשלוף אתכם מהברכה ותעשה לכם הנשמה מפה לפה.
| |
לחתוך...
שמעתי פעם על תיאוריה שגורסת כי כשהאדם נמצא בפרשת דרכים וצריך לבצע החלטה הוא מחליט כמעט מיד, לוקח לו רק זמן להשלים עם ההחלטה הזו. אני מאמין שברוב המיקרים התיאוריה הזו נכונה. במקרה שלי היא נכונה בהחלט. אבל למה שלא נתחיל מההתחלה...
לא כתבתי על זה עד עכשיו, התכוונתי לכתוב פעמים רבות אבל בכל פעם בסופו של דבר מסיבה זו או אחרת נמנעתי מזה. כבר יותר מחודש אני יוצא עם מישהי, וכל החודש הזה היה בלבול ריגשי אחד גדול. בפגישה הראשונה הכל הלך מצוין, כי לא ציפיתי מעצמי לכלום. אך הפגישות חלפו והמצב הריגשי שלי לא השתנה, חיבבתי אותה מאוד והרגשתי שהקשר בינינו מתחזק, אבל לא הרגשתי אהבה, אפילו לא כשאחזתי אותה בזרועותי ושפתינו נפגשו בנשיקה, כלום. וזה גרם לי לכאב ותחושת רוע עצמי. ידעתי שהבחורה מפתחת כלפי רגשות והיא תיפגע עם אני אחתוך. מצד שני ככל שמשכתי את זה יותר כך הפגיעה נעשתה קשה יותר.
החזקתי את הקשר בידי האחת, חבל ארוך ובשרני המקשר ביני לבינה. הרגשתי איך הוא פועם בחום ורוך תחת אצבעותי. אך בידי השניה החזקתי אזמל מנתחים חדה וידעתי שצריך לחתוך כבר מההתחלה אבל סירבתי להאמין בזה. נתתי לקשר לגדול ולהתעבות.
היום החלטתי סופית שהגיע הזמן. הייתי צריך לפעול בעדינות כדי לא לפגוע יותר מדי ולא לקטוע לגמרי את הקשר, אחרי הכל, הידידות איתה חשובה לי מאוד. ניסיתי, באמת שניסיתי, אבל עדיין הרגשתי אותה נפגעת וזה כאב לי, כאב יותר משציפיתי, כאב אולי יותר מכל דבר אחר שהכאיב לי מעולם. וחוסר האונים הזה, כשלא היתה שום דרך בה יכולתי לנחם אותה מלבד מילים, מילים חסרות תועלת.
אני לא יודע עד כמה פגעתי, וכמה נזק גרמתי. אני אנסה לתקן מה שאני יכול ברגע שאדע. ולהציל מה שאני יכול.
בכל אופן, לעת עתה אני מתנזר, קשר דורש כל כך הרבה אנרגיות ואני חייב לנוח זמן מה, להתעושש מהבלגן הכימיקלי הזה במוח. ובכלל, אולי כדאי שאהיה לבד, ככה לפחות אני מזיק רק לעצמי.
לילה טוב בתקווה שאצליח לישון
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
