| 5/2008
פשוט מאוד, מגולגלים את התשובה ומוצאים את התמונה המתאימה ביותר מבין התוצאות, אז נתחיל:
1. הגיל שבו תהיה ביום ההולדת הבא שלך:

2. מקום שתרצה לבקר בו:

3. המקום האהוב עלייך:

4. החפץ האהוב עלייך:

5. המאכל האהוב עלייך:

6. בעל החיים האהוב עלייך:

7. הצבע האהוב עלייך:

8. העיר שבה נולדת:

9. שמה של חיה שהייתה לך בעבר:
 סתם P:
10. שמה הפרטי של אהבה ישנה שלך :

11. הכינוי/שם המסך שלך:

12. השם הפרטי שלך:

13. שם המשפחה שלך:

14. הרגל מגונה:

15. העבודה הראשונה שלך:

16. שמה של סבתא שלך:

17. המקצוע הראשי שלך בקולג':

השאלון באדיבות מיאל, אתם יכולים למצוא קישור לבלוג שלה ברשומות. ואתם יותר ממוזמנים לעשות את השאלון הזה בבלוג שלכם.
ולסיום, סרטון מצחיק להחריד שמצאתי במחילה:
לילה טוב
| |
גזענות בפוסט הקודם בקושי נגעתי בנושא הזה וכבר הוא עורר פה בלגן לא קטן. אז החלטתי להתייחס אליו ולהקדיש אליו פוסט שלם, כי זה נושא חשוב לדעתי וכבר מזמן רציתי להתייחס אליו.
קודם כל, מה זה בעצם גזענות? לרוב מגדירים את המושג הזה כמשהו שלילי מאוד כגון "אפליה של קבוצה מסוימת על רקע גזע, דת או לאום". ויש עוד הגדרות כגון זו. בשבילי גזענות היא הכללה. וכל הכללה, לא משנה באיזה תחום, היא אף פעם לא נכונה, כי תמיד יהיו יוצאי דופן. ולמרות זאת בני האדם משתמשים כל הזמן בהכללות, למה? התשובה לכך פשוטה מאוד אבל קצת קשה להסבר. אז נתחיל בדוגמה: דמיינו שאתם הולכים בערבות של אפריקה, העשב הצהבהב נפרס קילומטרים על גבי קילומטרים מסביבכם ורק עצים בודדים נראים לעין. עדרים עצומים של זברות, אנטילופות ובהמות אחרות מזנים שונים ומשונים רועים במרחבים האין סופיים האלה וממלאים את האוויר הנקי ברעש של נהמות וצהלות. אתם הולכים לאט ומתענגים על הנוף, העשב לרגליכם משמיע רשרושים רכים בעודכם רומסים אותו. אתם עוברים ליד אחד העצים הבודדים שצומחים בסאוונה ואז אתם רואים אותו, אריה גדול שוכב בנחת כעשר מטר ממכם ומביט בכם בשתי עינייו הגדולות. מה אתם עושים? רוב הסיכויים הם שתיכנסו לפאניקה ותברחו בכיוון ההפוך, אם יש לכם קצת יותר שכל, אתם תטפסו על העץ. בכל אופן, אתם תתיחסו לאריה הזה כאל איום מידי. למה? יכול להיות שהוא הרגע סיים אנטילופה עסיסית ואין לו בכלל כוח לזוז. יכול להיות שהוא קצת רעב אבל אריות זכרים לא צדים בדרך כלל, הם רק מגינים על הטריטוריה שלהם. ורוב הסיכויים שאם הצלחתם להתקרב אליו כל כך בלי שהוא אפילו יקום אז כנראה לא נשקפת לכם סכנה מידית. אז למה ברחתם? פשוט כי יצרתם הכללה: אריה=סכנה. זה לא רע, הכללות כאלה עזרו לאבותינו לשרוד במשך מיליוני שנים ואפילו יותר. הן נחוצות כי לפעמים אין לנו זמן לבחון כל פרט ופרט שניצב לפנינו ויש צורך לבצע החלטה במהירות, בדיוק לשם כך קיימת ההכללה. כי ברוב המקרים ההכללה נכונה.
עכשיו נחזור לגזענות שלי, כולנו מסכימים שיש הבדלים חיצוניים בין בני אדם מגזעים שונים. למשל, הבולטים ביותר: לילידים של אפריקה יש עור כהה ולבני המזרח הרחוק יש עיניים צרות. אלה כמובן הכללות, וכמו שאמרנו, הכללות אף פעם לא נכונות. אבל באופן גורף זה נכון לגבי רוב רובם של הפרטים באוכלוסיות הללו. עכשיו, איך זה קרה? למה יש הבדלים חיצוניים כאלה? בגלל האבולוציה כמובן. גופם של בני האדם הסתגל במשך הדורות לתנאים באזור המחיה שלהם. אבל אבולוציה לא יוצרת רק שינויים חיצוניים, היא משפיעה על הכל. לכן אם קיימים הבדלים חיצוניים יש סיכוי גדול שיהיו גם הבדלים פנימיים, שכוללים גם את המוח. עד כאן אני לא חושב שיש בהיגיון שלי פגם כלשהו(אם מצאתם אשמח לשמוע). אבל ההיגיון לבדו אף פעם לא מספיק, אנשים זקוקים להוכחות כלשהן, ובתחום הזה אין הרבה כאלה כי הוא כמעט אף פעם לא נחקר באופן אוביקטיבי ורציני. אבל עדיין יש כמה: - למשל הדוגמה המפורסמת והבולטת מכולן: כולנו יודעים שרוב האלופים האולימפיים בריצה וכמה סוגים אחרים של אתלטיקה הם ממוצא אפריקני, או יותר נכון שחורים. - בדקתי עכשיו מי היו אלופי העולם בשחמט והתוצאה הפתיעה אפילו אותי. יש סך הכל 16(אם ספרתי נכון) מתוכם 7 יהודים או יהודים למחצה. ואין אפילו אלוף אחד ממוצא אפריקאי. - יש גם את הסיפור עם פרס נובל, 22 אחוז מהזוכים בפרס הם יהודים. ויש עוד, אבל כמו שאמרתי, הנושא לא נחקר מעולם בצורה רצינית ואובייקטיבית אז אי אפשר לדעת אם העובדות הללו נובעות מהשתייכות לאומית או מגורמים אחרים כמו למשל תרבות.
אז כן, אני חושב שיש הבדלים פיזיולוגיים ומנטליים בין הגזעים השונים של בני האדם. אבל אני ממש לא חושב שיש גזע טוב יותר וטוב פחות. לכל אחד יש את היתרונות והחזרונות שלו. ואסור לשכוח שזו הכללה, והכללה היא אף פעם לא נכונה ותמיד יש יוצאים מן הכלל. לכן חייבים לתת לכולם שוויון הזדמנויות, כי מה כבר יש לנו להפסיק. בסופו של דבר, כולנו הומו ספיאנס.
יש עוד הרבה מה ללומר על הנושא הזה, אבל נשאיר את זה לפעם אחרת. הייתי לא פוליטיקלי קורקט יותר מדי ליום אחד גם ככה.
ערב נעים.
| |
יותר מדי רוסים... לא הרבה קרה בימים האחרונים, ביום חמישי האחרון ראיתי יותר רוסים משזכיתי לפגוש בכל 21 שנות חיי. ולא רוסים מהסוג שאני אוהב. ביום חמישי בערב יצאתי לת"א כדי לפגוש מכר ותיק שלי, לא אחר מאשר הלורד בכבודו ובעצמו. נפגשנו בהופעה "מרוסיה באהבה", שכללה בעיקר זמרי פופ רוסים. אתם כבר יכולים לנחש מה סוג האנשים שהגיעו להופעה הזאת. רובם רוסים מהסוג הפחות חביב עלי וחלקם מהסוג השנוא עלי ביותר. וכאן אני מנצל את ההזדמנות כדי להתייחס לנושא שרוב הישראלים לא ממש מבינים משום מה. יש רוסים-יהודים ויש רוסים-רוסים(סלאבים), אלה שני סוגי אנשים שונים מאוד גם במראה ובמקרים רבים גם בהתנהגות. למשל, מקובל לחשוב שבחורות רוסיות לא הכי צנועות. זה נכון לפעמים כשמדובר ברוסיות-רוסיות, אבל זה כמעט אף פעם לא נכון בהקשר לרוסיות-יהודיות. כמובן שיש תמיד יוצאים מן הכלל, זו הבעיה בגזענות, תמיד יש מישהוא שלא מתאים לדפוס. רוב הישראלים משום מה מכניסים את כל העולים מרוסיה תחת ההגדרה "רוסים", וחלקם אפילו לא מבינים שיש הבדל בין הרוסים שגרים ברוסיה לבין רוב העולים ארצה. עכשיו נעזוב את שתי הקבוצות האלה בינתיים ונחלק את ה"רוסים" לשתי קבוצות אחרות. הרדודים והאינטלקטואלים. כמובן אלה לא באמת שתי קבוצות, זה יותר דומה לציר, הרדודים נמצאים בצד אחד והאינטלקטואלים באחר. האינטלקטואלים קוראים ספרים, מדברים על נושאים עמוקים ופילוסופיים וכו'. הרדודים בצידו השני של הציר מקללים, שותים וודקה, מזדיינים עם כל מה שזז וכו'. עד לנקודה מסוימת ככל שהאנשים קרובים יותר לקצה האינטלקטואלי של הציר אני נהנה יותר מחברתם. אבל רק עד לנקודה מסוימת שממוקמת איפשהו אחרי 75%, אחרי נקודה זו העניין שלי מתחיל לרדת. מה שמעניין גם שברוב המקרים הרוסים-רוסים עליהם דיברנו קודם ממוקמים בצד הציר הרדוד. ואיך כל זה קשור להופעה אליה הלכתי עם הלורד? פשוט מאוד, רוב הרוסים שם היו בחצי הציר הרדוד. לכן נהנתי באופן מאוד מתון, בעיקר כי שמחתי לראות סוף סוף את קאוטיס באופן אישי. חבל רק שלא יצא לנו לדבר יותר. אחרי ההופעה בקושי הצלחתי לצאת מת"א ולחזור מירושלים. מסתבר שהאוטובוסים של דן באזור הזה של העיר מפסיקים לעבוד בתשע וחצי. זו כבר הפעם השניה שתל אביב אוחזת בי בציפורניה ומנסה נואשות למנוע ממני לעזוב. ואני מצליח להיחלץ רק אחרי הקרבת ממון לא מועט. אבל כל הסיפור הזה גרם לי לפגוש מספר אנשים מעניינים: אם וביתה יחד עם שני הכלבים שלהם - ניסו לעזור לנו(לי ולעוד בחור) למצוא אוטובוס לתחנה המרכזית. וכשראינו אוטובוס שלפי דעתן היה אמור להגיע לשם הן רצו איתנו ועם הכלבים דרך רמזור אדום עד לאוטובוס. זה היה מאוד משעשע(ומסוכן). בחור שישב באוטובוס ליד בחורה(כנראה חברה שלו) - שאלתי את הנהג אם הוא מגיע לתחנה המרכזית, הנהג אמר שלא אבל הבחור צעק מהחלון שכדאי לי לנסוע איתם עד אבן גבירול ומשם לקחת אוטובוס. זינקתי אל תוך הרכב הודף את הדלתות שהתחילו כבר להיסגר. דיברתי עם הנהג והזוג במשך הנסיעה, בעיקר בדיחות על רוסים, היה נחמד, אנשים טובים. בחור בתחנת האוטובוס באבן גבירול - שאלתי אותי אותו לגבי האוטובוסים, הוא לא ידע הרבה. אבל דיברנו קצת בכל מקרה. והוא השגיח שלא יבואו אוטובוסים חשובים בזמן שרצתי לקספומט להוריד כסף. ולבסוף, נהג המונית - לא טיפוס מעניין במיוחד, משום מה אני תמיד מדבר עם נהגי מוניות על השטרות החדשים של עשרים שקל. לא יודע למה. דיברנו איתו גם על נרקומנים, אבל זה לא היה מעניין במיוחד.
התכוונתי לכתוב יותר, אבל השעה מאחרת, אז לילה טוב ידידי.
נ.ב. אני קצת מאוכזב מהגילוי שרק שש אנשים קוראים בבלוג שלי. ציפיתי לפחות לעשר.
| |
צעד קטן לאדם, צעד גדול לטריוין! אני ממש גאה בעצמי, אני מתחיל לצעוד בנתיב הנכון מתוך בחירה. אני מתחיל להפוך מאדם שנסחף בזרם של החיים ללא שליטה, לאדם ששולט בחיים שלו, עד כמה שניתן, וקובע לעצמו נתיב. בכל אופן, אני גאה בעצמי, וזה לא קורה לעיתים קרובות. אז נתחיל מההתחלה, אחרי הלקחים שנלמדו בעולמות החלטתי שהספיק לי מהביישנות הארורה שלי. "הגוף הזה גדול, אבל לא מספיק גדול בשביל שנינו, ואת צריכה ללכת" אמרתי וכך החל פרויקט "סערה בכוס חלב". העיקרון של הפרויקט הוא להתגבר על הביישנות שלי בכוח, ז"א להתחיל לדבר עם אנשים שאין לי שום סיבה לדבר איתם, לומר כל מני דברים בלי לחשוב יותר מדי וכו'. לדחוף את עצמי למצבים שקודם נמנעתי מהם בכוונה. בימים האחרונים התחלתי לטעום את הפירות של התוכנית הזאת, והם מתוקים להחריד. אבל שוב אני קופץ קדימה. הכל התחיל בערב יום העצמאות. עזבתי את ביתי הקט שבמרומי ההרים ונסעתי לבית שמש החמה, לבקר את חברי הוותיק ביותר, קוסטיה(זאב). וגם משום שהזיקוקים שם בדרך כלל טובים יותר. נפגשנו בהראל והמשכנו את הדרך למטה ביחד. דיברנו בעיקר על צבא ועל כמה הקצין שלו אידיוט. הדבר הראשון שעשינו אחרי הגעתנו המוצלחת לבית שימוש שמש הוא לאסוף את החברה של קוסטיה. יש משהו מאוד מוזר בהתנהגות של הבחורה הזאת כלפיי, אבל זה סיפור לפעם אחרת. בכל אופן שלושתנו חזרנו לביתו, אכלנו מהלביבות השמיימיות של סבתא שלו, נחנו, דיברנו, התארגנו ויצאנו לחגיגות העצמאות. בדרך חברנו ליוליה ונסטיה, שתי ידידות שלי עוד מהימים הטובים(או בעצם לא כל כך). העובדה שאת מרבית הדרך אל מקום האירוע עשיתי צמוד לאחת מהן לא ממש קשורה לנושא ההתחלתי של הפוסט כי קוסטיה היה זה שגרם לכך ואני רק שיתפתי פעולה(שזה גם משהו). ללכת בצורה כזאת היה ממש לא נוח, אבל על הקושי הפיזי פיצא הסיפוק הנפשי(והגופני). מצאנו את שאר בני החבורה והתמקמנו על גבעה מדושאת, הרחק מן ההמונים המתגודדים מתחתינו. השארנו שם את הבנות ונסענו למרכז העיר לקנות כמה בירות. תהליך רכישת הבירה לא מעניין במיוחד לכן לא אפרט. כשחזרנו גיליתי שבחורה חדשה הצטרפה אל רעינו היושבים בדשא. היא נראתה מוכרת מאוד אל לא יכולתי להיזכר בשום דבר שקשור בה, אפילו לא בשם. אבל היא הכירה אותי וקראה לי בשמי בהתלהבו. בירכתי אותה וחייכתי אליה כאילו ברור לי לגמרי מי היא ומאיפה לעזאזל אני מכיר אותה. וכאן חלק במוחי האחראי על "סערה בכוס חלב" התחיל לעבוד בקדחתנות. זה התרגיל מצוין, תיגש אליה ותגיד לה שבעצם אין לך מושג מאיפה אתה מכיר אותה. ישבתי על הדשא, לגמתי מהבירה ואגרתי את האומץ הדרוש לביצוע המשימה. אך בדיוק כשהרגשתי מוכן היא הלכה לקנות צמר גפן מתוק. ניצלתי את ההזדמנות ושאלתי את קוסטיה עודות הבחורה המסתורית. "איך אתה לא מזהה אותה? היא נסעה איתנו שנתיים בהסעה לבית ספר" "באמת?!" "כן, היה לה שיער קצר והיא נראתה קצת פחות טוב, אבל חוץ מזה הכל אותו דבר" "וואלה, ואיך קוראים לה?" "קטיה" ניסיתי להיזכר במשהו שקשור אליה אך נכשלתי שוב. הבנתי מאיפ היא נראת לי מוכרת וידעתי עכשיו את שמה אבל חוץ מזה, שום דבר. היא חזרה והחלטתי שאין שום סיבה לבטל את התרגיל רק משום שהוא קצת קל יותר עכשיו, זה עדיין יהיה הישג. אז ניגשתי, התישבתי על הדשא לידה, והתחלתי שיחה שנמשכה כמה שעות עם הפסקות קצרות. פשוט כך. אפילו נהנתי מזה ולקחתי מספר ICQ. כמו שכתוב בכותרת הפוסט, זה צעד ממש גדול בשבילי, עכשיו רק נשאר להפוך את זה להרגל.
למחרת בבוקר יצאנו אל אזור חורשת האקליפטוס על מנת להכין בשר על האש כמיטב המסורת הישראלית. ולשתות כמויות של אלכוהול באמצא היום כמיטב המסורת הרוסית. היום הזה הוכיח לי שהפרויקט באמת עובד, כי נהנתי הרבה יותר מבדרך כלל. הרבה דברים שלא העזתי לעשות או לומר קודם עשיתי עכשיו בלב כמעט שלם וזה שיפר בהרבה את המצב, הרגשתי חופשי ומשוחרר. ואני חושב שגם האנשים התחילו להתייחס אלי אחרת. היה שם בחור אחד, אורח מראשון, בדרך כלל זה היה מטריד אותי. אבל לא הפעם, ניגשתי, לחצתי את ידו והצגתי את עצמי ללא היסוס. היה ממש כיף בסיכומו של עניין, הלכנו לשם דרך נוף יפיפה(תמונות בהמשך), אכלנו בשר, צחקנו, שתינו, צחקנו שוב, אכלנו עוד בשר, שיחקנו ברוצח ולבסוף נימנמתי קצת בין שתי בחורות יפות. יום שנוצל כהלכה.
 שדה חיטה, חורשה באופק ושמים כחולים. אלה החיים...
 התמונה הזו מזכירה לי ספר שקראתי בילדותי: הקוסם מארץ עוץ. משמאל לימין: האריה(סניוק), דורותי(מרינה, חברה של קוסטיה) ודחליל(קוסטיה עצמו). ואיש הפח(אנוכי) מסתרך מאחור ומצלם תמונות.
 במקום הקבוע שלנו, שאריות המדורה מל"ג בעומר הקודם.
 אני בצילום עצמי על רקע אבנים וצמחים.
 בית שמש על הגבעה מימין, הרים הרחק משמאל, הישר קדימה, חורשת האקליפטוס ושדה החיטה, ולמעלה ענני נוצה לבנים על רקע שמים כחולים.
היה כל כך כיף בבית שמש, לא רציתי לחזור לבדידות של מבשרת. אך לכל דבר טוב יש סוף וגם לבדידות יש את החלקים הטובים שלה, למשל מנוחה.
חזרתי הביתה בבוקר יום שישי ומיד התחלתי להתארגן שוב ליציאה. הפעם לתל אביב, ליום ההולדת של עידו. את עידו עצמו הכרתי, את שאר האנשים לא ממש. לכן, כל העסק היה כמו תרגיל בשבילי. וגם מבחן קשה מאוד ל"סערה בכוס חלב". אני חושב שהצלחתי, קודם כל כי מאוד נהנתי, וזה כבר סימן טוב. ובעיקרון, הלכתי לפי התוכנית, וזה לא היה קשה במיוחד כי האנשים היו ממש איכותיים, כמו שאמרתי כבר קודם, אנשים מהסוג שלי. למדתי מה הוא עקרון ההכבדה, ראיתי איך תופסים דגים שאוכלים יתושים(שכחתי מזמן איך קוראים להם), ראיתי כמה וכמה ביצות קטנות, חזיתי בצב ביצות, למדתי איך להכין שריון טבעות, שמעתי גם הרצאה מעניינת מאוד(וזה לא בציניות) על הזדקנות התאים, מחלות תורשתיות ולמה סוכר מזיק יותר מסיגריות, דיברתי עם כמה וכמה אנשים מעניינים, ראיתי עכבר מת, גיליתי שיתאים לי להניף כוכב שחר, צחקתי הרבה ואם שכחתי משהו אתם מוזמנים להעיר על כך בתגובות.
 אחת המיני-ביצות.
 הצב שהפך לסלבריטי.
 שיח שטיפס על עץ או משהו כזה... בכל אופן, זה יפה.
 עידו, ג'ניה ודמיאן. "ייאי, תותים לבנים!!! ואפשר לאכול אותם!!!"
ואז בקושי רב הגעתי הביתה. ידידי החדשים ליוו אותי כמעט עד לתחנה המרכזית. הבעיה היא שזו היתה התחנה המרכזית הישנה ואני הייתי זקוק דווקא לחדשה. אבל זה כבר סיפור לפעם אחרת. הימים האחרונים היו מוצלחים במיוחד, החיים טובים, העתיד נראה וורוד ומחר הצבא הולך להרוס לי את המצב רוח. אבל לא נורא, כי פרויקט "סערה בכוס חלב" הוכתר הצלחה מסחררת.
נ.ב. אני עושה מפקד אוכלוסין בבלוג, אז כולם להגיב. וכן, זו עוד דרך לגרום לכם להגיב, מה לעשות אני מכור.
לילה טוב וחלומות שמיימיים
| |
הרבה מחשבות... כל כך הרבה דברים לדבר עליהם, כל כך הרבה מחשבות. ממה להתחיל? נתחיל מהקל אל הקשה.
החלטתי כבר מזמן שאני ממש רוצה לקנות שריון טבעות, אבל עד לפני כמה ימים חשבתי שזה בלתי אפשרי או פשוט יקר מדי. ואז מסיבה כלשהיא התחלתי לחקור בנושא והרי הממצאים שלי:

זהו שריון טבעות משוטחות מפלדה, לפי מה שהם הסוחרים אומרים הוא אמור להיות חזק מאוד וככל הנראה שום חרב או כידון לא יצליחו לחורר אותו. אני מניח שהוא לא יצליח לבלום דקירה, אולי רק לרכך אותה. ומי יודע אולי הוא יצליח אפילו לבלום כדור במקרים מסוימים. החמוד הזה שוקל בערך 20 קילו, וזה החיסרון הגדול של שריונות פלדה, הם כבדים להחריד. והמחיר שלו בהמרה גסה לשקלים יהיה קצת יותר מאלף. יש עוד סוגים של שריון טבעות מפלדה חלקם זולים יותר וחלקם יקרים יותר תלוי בקושי היצור שלהם. היקר ביותר בו נתקלתי הוא שריון טבעות ממוסמר, ז"א שכל הטבעות לא רק שזורות בינהן אלה גם מחוברות על ידי מסמרים קטנים, מה שמעניק לו עמודות נוספת.

לעומת זאת שריון טבעות מאלומיניום שוקל הרבה פחות, בערך 4-8 קילו, הוא עולה פחות. הוא גם נראה לרוב יותר טוב כי הוא לא מחליד בכלל ואין צורך לבצע בו תהליכים מונעי חלודה כגון ציפוי בפליז או צבע, חשמול או שימון. אבל, הוא חלש הרבה יותר, הוא לא יבלום כלום, כנראה אפילו לא סכין מטבח כהה. וצריך ממש להיזהר איתו כי אלומיניום מתעקם בקלות. אבל אני לא רוצה לקנות אלומיניום, כי אחרי הכל זה זיוף, אף אחד לא לבש שריון מאלומיניום בימי קדם. ואני לא אוהב זיופים. חוץ מאולי חרבות וכלי נשק שכל מטרתם היא להיטלות על הקיר ולהיראות יפים. ואפילו הן צריכות להיות חדות.
יש גם שריון לוחות, שגם אותו אני כנראה ארצה לקנות באחד הימים, אבל זה כבר סיפור אחר. והנה כמה דברים מגניבים בהם מתקלתי בזמן חיפושי אחר שריונות:


 המגן הזה, שלא נראה אמין במיוחד, עולה בערך 300 ש"ח.
 החמודים האלה עולים בערך 500 ש"ח.
 שריון רומאי, בערך 800 ש"ח.
 פחות ממאה ש"ח.
 אחד המגניבים לכל הדעות.
 הפנים לא משהו אז תשתדלו להתעלם מהם 
ואם אתה הולך עם מישהיא כזו אז כדי שתישתמש בזה:
 בעצם, אולי לא...
עכשיו לנושא הבא, לפני כמה ימים דיברתי עם ידידה טובה ודנו בנושא: מי היינו רוצים להיות בימי הביניים? ברגע שנשאלה השאלה מיד חשבתי בכיוון האצולה. לא מתחשק לי להיות מלך, יותר מדי אחריות, אבל אני בטוח שאוכל להועיל למלך כלשהו בתור יועץ. ואם כבר יועץ למלך אז למה לא להיות אציל בעצמי? אולי אפילו להוביל צבאות למלחמה, לבצע מהלכים טקטיים בשדה הקרב ולזכות בתהילה במקרה של ניצחון. ואז חשבתי, ומה אם לא היה יוצא לי להיות אציל, מה הייתי אז? כנראה שלא איכר, כי זה משעמם מדי וכרוך בעבודת כפיים רבה. אז אולי סוחר? למה לא בעצם. סוחר עשיר בעל בית גדול באחת הערים המרכזיות, וספינות שמביאות סחורות אקזוטיות מכל קצוות העולם. ולמה לעצור כאן, אולי נעשה רשת מסחר כלל עולמית(או לפחות החלק בעולם שהיה מוכר באותה תקופה), אפילו במדינות המוסלמיות. אני אוכל לקנות בתים בכל מני ערים בעולם ולבסס שם את מעמדי המסחרי. ובארופה אוכל לקחת לאישה את אחת מבנות הלורדים הזוטרים בתמורה לסיוע כספי ולקבל מעמד של אציל. אך לא אקח לי אדמה, בשביל מה להכניס את עצמי בכוח לכל התככים ומריבות השטח של האצילים. עדיף לתמרן בינהן. כמובן שהיא לא תהיה האישה היחידה שלי, אם אפעל גם במדינות מוסלמיות אוכל להחזיק שם בכמה וכמה נשים נוספות, אולי אפילו בנות של שולטנים, אבל זה לא סביר במיוחד. אחרי הכל, איזה שולטן יתן את ביתו לכופר? ואם כבר יש לי רשת מסחר כלל עולמית אפשר להשתמש בה כבסיס לרשת של מרגלים. וכך אוכל להכניס את עצמי לפוליטיקה של המדינות על ידי הספקת מידע שיאספו הסוכנים שפיזרתי בכל רחבי העולם למלכים, קיסרים ושולטנים כאחד. כמובן שאתן עדיפות למדינה בא אני נשוי לאישה האצילית שלי כי אחרי הכל שם יגדלו הבנים החוקיים שלי.
מישהו אמר לי פעם שאדם צריך לעשות כל יום משהו חדש שלא יצא לו לעשות עדיין בחיים. בדרך כלל הימים שלי עוברים בלי יותר מדי חידושים. אבל אתמול... אתמול היה סיפור אחר. אתמול בערב נפגשתי עם בחורה נהדרת בערב ועשיתי כמה דברים שלא עשיתי מעולם קודם לכן. ואם חשבתם על סקס, אז לא. אבל אתם בכיוון הנכון. בכל אופן, אין יותר מדי דברים שניתן לפרט עליהם כאן בלי לפגוע בכבודה או בכבודי. אבל היה ממש כיף, וחזייה זה דבר מאוד מעצבן 
ואי אפשר לסיים את הפוסט הזה בלי להתייחס ליום השואה שחל אתמול. לזכותו של הבסיס שלי יאמר שהם השקיעו המון זמן ומאמץ בהקמת תארוכה לזכר השואה וכל בי"מ וגף ביקרו שם לפי התור. אני חושב שכל אדם שנכנס למקום כזה בונה לעצמו באופן לא מודע שריון שיגן על תודעתו מן הזוועות, כי זה פשוט קשה מדי. אבל אחרי שרואים את התמונות וקוראים את העדויות השריון מתחיל להיסדק ובסופו של דבר נשבר והכל מכה בך בבת אחת וכל רצונך הוא לצאת משם, להתרחק מהזוועות ואולי קצת לשכוח. אבל חייבים לזכור, לא משנה כמה זה קשה, חייבים לזכור שאין לנו מקום בגולה, הגואים שנאו אותנו ותמיד ישנאו. יש ליהודים רק מקום אחד בטוח בעולם, והיא מדינת ישראל. ואנחנו צריכים לעשות הכל, הכל כדי להגן עליה. יש לי כל כך הרבה מה להגיד בנושא אבל זה לא המקום ולא השעה, אולי באחד הימים אני אקדיש לכך פוסט, אבל לא היום.
לילה טוב
| |
|