היום היה לי יום ממש טוב. כאילו, אשכרה יום טוב.
אני מחבבת את עצמי לאחרונה, מהסיבה שאני באה לבצפר בגישה טובה, ומהבוקר אומרת לעצמי 'יאללה לרה? מה קרה? יש לך מצברוח מממממש טוב על הבוקר!' ואכן, אני מקפצצת ורוקדת וצוחקת ומצחיקה על הבוקר. ומה, אם מתחילים את היום בסבבה, הוא גם נגמר ככה(:
בקיצור, חשבתי לעצמי שאולי כדאי שסוף סוף אכתוב על הדבר הזה שמעסיק אותי כל כך בזמן האחרון.
אלוהים.
יצא לי לקרוא טיפה, על פיתגורס עכשיו, בגלל העבודה במת', וזה רק חיזק את היצר שלי לחפור ולקרוא ולהבין טיפה יותר על המושג הזה 'אלוהים'. קראתי במספר מקומות מספר גרסאות לגבי זה, אומנם בעבר, אבל עדין. כמו למשל הסרט 'דוגמה' שאומר שאלוהים זאת בכלל אישה, אישה ילדותית ופשוטה מאוד. או הספר 'מקומאחר', שמספר על חלק ממש שונה של 'גן עדן', כמובן שיש גם את התנ"ך ויש אפילו את הברית החדשה שאני יודעת עליה פה ושם.
אני תמיד הצבתי את עצמי בתור אדם שמאמין אמונה שלמה באלוהים, אבל לא מכניס את עצמו לשום מסגרת דתית, בין אם זה איסלם, יהדות או בודיהיזם בכלל. למרות שיש על הדמות שלי לחץ מכמה דתות שונות (בעיקר בגלל הגיוון הרחב במשפחה), אני אף פעם לא באמת צמתי ביום כיפור, ואף פעם לא זכרתי שיש ת'יום הזה בשנה שצובעים בו ביצים, או כל דבר אחר...
אבל למרות הכל, הרי יש צורך עז להאמין שיש מישהו חוץ ממך ששולט, ויש מישהו חוץ ממך, הרי מישהו יצר את הדברים המדהימים האלה, כמו העץ העצום שצומח לו מגרעין פיצפון, או תינוק שיוצא מגופה של אישה. וצריך תמיד, שיהיה גוף לפנות אליו 'ולהגיד בבקשה בבקשה תעשה שילך לי בזה'.
יש כמובן המון תוכניות טלוויזיה מגוכחות שמספרות, שחייזרים הם בעצם כל הסיפור, ושארה"ב יצרו קשר סודי כזה איתם ובגלל זה על הדולר יש סימן מסויים, ובגלל זה ארה"ב היא כזאת מעצמה עצומה, כי יש לה עזרה 'מלמעלה'.
אבל האומנם? אולי 'אלוהים' זה פשוט מוח מפותח יותר משלנו, כמו חייזרים למשל, והם אחראים לכל מה שקורה לנו, לכל הגעגועים והכאב והאהבה והעצב שאנחנו מרגישים, ושאולי לידת תינוק זה דבר טכני לחלוטין, כמו מעגל חשמלי.
או שאולי כל זה, זה פשוט יד המקרה, פשוט בטעות השתלבו כמה גורמים, מפץ גדול שכזה, והנה, אנחנו כאן.
אני באמת לא יודעת. כי יש דברים כל כך מורכבים, כמו הנשמה שלנו, שאין לה הסבר מדעי מדוייק ומבוסס. אבל היא עדין קיימת, ברור לא? אף אחד לא מתכחש לה.
אז מה זה אלוהים? אולי גם בו צריך להאמין על אותו עיקרון?
ואולי באמת צריך לעשות מעשים טובים ולהגיע לגן עדן, ובאמת יש מישהו שסופר, ויש מישהו שזוכר?
כי הרי מצד אחד, החיים, הם זמן קצוב, שאנחנו צריכים להספיק בו מלא. אז יהיה דיי נחמד לחשוב ש'היי, יש לי גם את כל הנצח, אחרי שאני אמות'. ומצד שני, אולי זה יגמר, לתמיד, ביום אחד מסויים...
אלו הן מחשבות שאפשר ללכת בהן לאיבוד, לחלוטין.
אבל בגדול, אני עדין חושבת ומאמינה, שכל יום כדאי לחיות כאילו היה היום האחרון. ולקפוץ על הזמנויות למשהו טוב, ולא לוותר על כאלו.
שנתיים לבלוג, אגב, איך הזמן טס כשנהנים(:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
