קטע לא חשוב
זכרונות מילדות משוזלת ומחליאה:
תחילת קיץ
7 בבוקר (מי הייה מאמין שפכם הייתי ערV בשעות אלה) ואני בבית ההורים על המרפסת.
וקרני השמש נשברות על זכוכיות הגגות בבתים של מועמד הבורגני סוג ג'.
ואני מקומתי העליונה צופה במראות השמש כשרק הקרניים הירוקות כחולות הנשברות בהן, מקבילות באופן מושלם לקרקע.
כל זה בנה פרספקטיבה מושלמת וגרפית ביותר של הנוף, צכעי מים היו יכולים להדגיש זאת,קספר פרידריך הייה מתרגש, אך כל מה שעלה לי בראש הייה טומב ריידר 3 והמקדש ההודי המעצבן בו המים והאור יצרו אותו אפקט בשילוב על הסלע הלחה.........................
הרגשתי שאני מתעייפץ, חולשה החלה לטפס עליי, כמה דברים ואין זמן......................... נירווזה אחזה בי שנים רבות.
זכרונות מעבר לא רחוק אך מדחיק כל תקווה:
תחילת ספטמבר
צהריים
אני במרפסת שוב
ההורים הספיקו להתקין את הרכישה האחרונה- סככה מבד מפרשים בצבע צהוב בסיס.
הכל הייה צהוב, הידיים, האוויר, עשן הסיגריות וההרגשה.
הכל מחניק ומחליא, הקפה משנה את הטעם למשהו שחודר אל הבטן וממלא אותה בחרדה, הסיגריות מצמיאות ומחלישות את הנשימה.
אני נחנקץ, אני מנסה להרגיע את עצמי, אני רוצה לקחת תמונה של כל הצהוב הזה, זה מפחיד, זה מאיים וזה הורג כל תקווה שיש בי וממלא אותי ברגע העובר, הזמן זז יותר לאט מאשר אי פעם, קולות הילדים רועמים, אני רוצה לצאת משם אבל אין לי מה לחפש בתוך הבית, אני לא מצליחV לברוח מעצמי......
הכל שחור, הייה התקף חרדה.............
נירווזה בעיצומה
מצב לא ענייני
חודשים ספורים ערכתי תצפית על הספסל ממול
התרגשתי ממנו באופן ממרמר.
הייתי מפוחדת רצח, כל הצהוב הזה, הוא הייה כל כך צהוב, וכל הפארק הייה חשוך, חוץ מהספסל הזה, ואף אחד לא ישב בו.
הזדהתי איתו, הזדהתי עם ספסל.
עם ספסל.
ידעתי שברגע שאצה משם הכל יהייה צהוב, בצבע תאורת הרחוב, אני אהייה לבד בדיוק כמו הספסל, ואם לא אוכל לנשום אאלץ להנשים את עצמי.
ואף אחד לא ידע איפה מגוריי, ואהייה משושעץ מהאנשים המוזרים שמהלכים להם ברחוב.
אחזור בערב לדירתי הקטנה, אריב עם המקקים על השליטה בשולחן המטבח שתמיד נראה כמו שולחן רוסי קטן במטבח חנוק.
כתמים של שומן על השיש וריח טחב.
ולמזון אין טעם ועשן סיגריות מאלץ את החמצן לסגת.
הזדהתי עם ספסל.
מצב אנושי משעשע
דברים רבים מתבשלים בתוכי.
עבר שמריח חנוק וכולו צהוב מנרות.
הרבה נרות, בכל מקום.
נעלי עקב.
מבט קר.
תכנונים זדוניים.
הרבה פחד מכשלון.
הכחשה והדחקה בכוחות על טבעיים.
ובקרים לבנים, כמו שלג, רוח רעננה מהים.
קרית שפרינצק.
ושוב נרות בכל מקום.
קור.
אווה צ'ופלין (או איך שלא קוראים לבת זונה הזו ששרה אווה מריה בגרסה הזוועתית ביותר שאי פעם שמעתי).
נעלי עקב. מבט קר.
פחד מכשלון.
בקרים לבנים.
אני לבנה כמו שלג.
בחלון.
והרוח מביאה איתה חרדות נוספות.
בדידות.
פחד מנטישה.
ושוב נרות.
צהוב.
עקבים.
מבט קר.
כשלון?!
פחד?!
סתם כי אני יכולV
אני בדירתי המרווחת.
וכל המנורות מטילות צהוב.
הפלוריסנט במטבח עושה לי כאבי ראש.
וכל הצהוב בבית עושה אותי עייףVנירוותיץ.
מאז הוחלט לחיות בחושך.
לא הדלקתי אורות בכלל.
ראית לילה נהדרת יש לי.
חשבון חשמל 4 חודשים -28.60 ש"ח.
הכל שקט.
אין יותר מוסיקה.
ורק חתול הישן לצידי.
החוב
רצון ליצור והרבה.
עייפות נפשית כבדה.
שאיפה.
תקווה.
והתבודדות פנימית.
תסכול+חרדה+צפייה+נירווזה.
הכל בהדחקה.
מנסה לאהוב.
מנסה לסנן את הרגש מכל הרגשות אשר בZIP.
EXTRACT LOVE
TO:
המודע.
וזה מעפן וזה מצחיק וזה כל מה שעליי לעשות ברגע זה.
אין לי תשובות כי אני אפילו לא שואלץ את השאלות.
לא רק שאני לא שואלץ את השאלות, אני אפילו לא עוקבץ אחרי "המדריך השלם לאיך לעבור את היום בשלום"
אין אומץ.
אין מטרה.
יש רק כלמיני רעיונות מהפכניים וסתם ממכרים או כאלה שמרוממים, שמעופפים בראש ועושים לי מצברוח להתעורר.
תשלום החוב
שיקח את עצמו השיזלון בידיים.
והוא לא מוכן.
והוא עייף או סתם עצלן.
הוא יקח עצמו בידיים.
כי אין לו ברירה אחרת.
לא כי הוא מחוייב, אלא כי שום אופצייה אחרת לא בונה דפיקות לב קארדינאליות כל כך.
אם זה האגו.
או סתם חתול חולף.
יקח עצו השיזלון בידיים, יראה מצחיק כי הוא כבר לא יעמוד על הרגליים, ומתברר והוא לא צריך אותן בכלל.
זה אירוני ומשעשע.
כי השיזל הוא יצור דמיוני.
אז למה לו רגליים?
ובמיוחד כשהוא מחזיק את עצמו בידיים.
זה לא חרוז וזה לא שיר, זה סתם מצב עגום לאור ה60W.
שלך שיז.....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
