things we learn from life:
הפעם אני רוצה לדון ב
emotionaly fucked up by the east europian militant mentality of the last century
or the jewish mother syndrome
השם "האם היהודייה" לאו דווקה מתקשר לכל האמהות מן הגזע השמי ואינו קשור קשר מוכח לדת היהודית.
מדובר במצב השילוב של האופי היהודי יחדיו עם תקופה מסויימת ותרבות, והוא אינו מועבר באופן גנטי.
תסמונת האם היהודייה (JEWISH MOTHER SYNDROME) נפוץ בעיקר בקרב האמהות האשכנזיות או המזרח אירופאיות.
בקרב האנשים ישנה נטייה לייחס להפרעה זו באם, סוג של אופי פולני או "האם הפולנייה" דבר אשר אינו נכון בסלקציה שהוא עושה.
מדובר בנשים בשנות ה35-40 לחייהן, נשואות והעלות ילדים אשר נולדו או בילו את ילדותן במזרח אירופה או בכל ארץ בעלת מוסר מליטנטי שמרני ואף מעט קומוניסטי לאומני.
לפעמים נוטים לבלבל בין תסמונת זו לגיל המעבר אצל נשים מבוגרות יותר אך אינו בהכרח קשור לגיל המעבר.
הבעיה עם תסמונת "האם היהודייה" היא היעדר סממנים פיזיולוגיים בולטים לכל הנופלים לתסמונת זו.
הסממנים הם לרוב מנטאליים ורק במקרים חריפים מאד נהיים פיזיים.
המחלה החלה להתפתח רק בשנות ה70-80 של המאה הקודמת.
היא נפוצה בעיקר בקרב נשים נשואות עם ילדים אשר עקרו את שורשיהן ממקום הולדתן ועברו למקום אחר בעל תרבות אחרת.
התסמונת מתבטאת בעיקר במעבר חריף בין שמחה לעצב אצל האם, רגשות אבויולנטיים כלפי בני הבית ועצבנות ו/או אי יציבות רגשית כללית.
הרצון המתמיד ליצור דרמות בחייה של האם והאבסלוטיזם הרגשי והמנטאלי שמשתלט עליה בהתקפים חריפים במגע עם אנשי המשפחה.
תסמונת "האם היהודייה" נובעת מאי איזון רגשי תחילתי, מהדחקה רגשית מוגזמת ומלחץ חברתי מתמיד הנובע מהחינוך הלקוי של מדינות מזרח אירופה בשנות ה40-60
היות האשה שייכת ללאום היהודי רק מעלה את הסיכויים שלה לחלות בדבר.
ההדחקה של השייכות החברתית ללאום היהודי אשר נחשב אסור בשנים אלה, והחיים במסגרות חברתיות אשר היו כמסיכה על האם מתפרקים בעת הזמן בוא היא לא חייבת להמשיך להסתיר את זהותה.
אי יכולת לבטא רגשות מפאת אי התאמתם למסגרת החברתית, האיסור המוחלט לקבל חופש חברתי והאי שימושיות האשה בכל תחומי החיים שהם מחוץ ליצירת חיים.
כל זה אינו אלה קטליזטור לשברון פנימי ואי יכולת להתמודד עם הדברים אשר יוצאים החוצה.
לרוב תסמונת זו אינה ניתנת לריפוי מפני ש "האם היהודייה" אינה צריכה עזרה.
הגנום היהודי באישיות שלה מתבטא בפאראנויה נמטאלית ובהרגשה מתמדת של נחיתות מנטאלית בפני כל הסובבים אותה.
הלחץ נגרם מכך שהיא מקרינה בטחון לעולם, דבר אשר לוקח ממנה את כל האנרגיות להמשיך בחייה ולהסיק מסקנות.
הנפגעים הראשיים מתסמונת זו הם לאו דווקה בעלי התסמונת אלה הקרובים להם.
מדובר בילדים בגיל ההתבגרות, ילדים אשר אינם מצליחים עדיין לתת חוות דעת עצמית על דברים.
"האם היהודייה" מקבלת כח רב עליהם, יש לה נטייה לרסק להם את האישיות, לגרום לטראומות רגשיות עמוקות ולעוות את כל נקודת המבט הראשונית על החיים.
"האם היהודייה" משתמשת בשיטת הטיזינג על ילדיה.
היא מגרה אותם רגשית להרגיש רגשות אשם על קיומם, על דרך התנהגותם ועל רצונותיהם אשר אינם פוגשים ברצונות שלה.
תסמונת זו פוגעת בילדים ובבני נוער מגילאים של 10-21
"האם היהודייה" תחבק את ילדיה ותגרום להם להרגיש קרבה רק בשביל לרסק אותם שוב.
הנטייה לדרמה אצל "האם היהודייה" גורמת להרבה מצבי מתחים במשפחה ולחצים נפשיים בבני נוער.
ילדיה של "האם היהודייה" הם ילדים אשר אינם מוגבלים חברתית או מנטאלית, הם לרוב תקינים פיזית, מפותחים ומוכשרים אשר מרגישים סוג של נחיתות רגשית ומנטאלית בפני חבריהם והסובבים אותם.
לרוב מדובר בילדים בעלי רגישות יתר לסביבה ויכולות מנטאליות מפותחות אשר נתקלים בתסמונת זו בגיל צעיר בו הם עדיין מאמינים שההורים אף פעם לא טועים, הם מודעים לטעות אך אי היכולת האינפנטילית לקבל זאת מונעת מהם להגיע להחלטה, דבר אשר גורם לרגשות נחיתות בשל אי היכולת למצא פתרון למצב קיים.
המוניפולציות אשר מפעילה "האם היהודית" הן בעיקר חברתיות רגשיות מאשר מוסריות.
היא משתמשת בדמותה הנשית כדמות חזקה אשר נשברת בפנים ע"י רגשותיה, הקיצוניות בין החולשה הרגשית והפיזית לבין רוח חזקה הם אשר מבלבלים את הילד.
היא מפעילה מוניפולציות רגשיות על הילד וגורמת לו לרגשות אשם על כל דבר שבוחרת, גם אם אין לו שום קשר לוגי לילד, היא משתמשת בדמות חלשה וסובלת בשביל להתקרב אל הילד ואז לובשת את הדמות החזקה בשביל לזרוק את האשמה עליו.
מצבים:
מצב א-
נער/ה בגיל ה17-18 אשר מאחרים להגיע הביתה בזמן.
בגיל זה הילד יכול לבצע אנאליזה לוגית של מצב ואף לדבוק בעמדתו.
"האם היהודייה" מודעת לדבר והיא תשתמש בזה נגדו.
דרכי השימוש ביכולת ההבנה של הילד נגדו:
- התנגדות רגשית לאנאליזה המנטאלית של הילד, לשכנע אותו שהוא אינו מתחשב רגשית על האם למרות שהיא עשתה זאת כל חייה.
- התנגדות מנטאלית לאנליזה המנטאלית של הילד, האם משכנעת את הילד שאי ציות הוא בעצם חוסר מוסר בסיסי וכבוד חברתי, דבר אשר הוא עצמו אינו יכול לסלוח לו.
- הגזמת יתר בתיאורים ובמושגים
- הפיכת המצב לדרמה משפחתית הנמשכת מספר שעות
- בכי
- עירוב של בני משפחה מבוגרים או כאלה אשר אינם באמת יכולים להתפנות לשיחה זו (כגון האב הישן, הסבתא שכרגע התקשרה, האח שחזר מהצבא וכ"ד)
- לבלבל את הילד בשינויי דמויות, בין הדמות החלשה והנפגעת ממשעי הילד לבין דמות חזקה אשר מתפארת ביכולותיה המנטאליות אשר מפותחות יותר משל הילד.
לאחר ש"האם היהודייה" ממוטטת את היציבות המנטאלית של הילד היא פונה לצידו הרגשי, דבר אשר יכול להשאיר סימן לימים ספורים ואף שבועות לאחר האירוע.
דרכי השימוש בטיזרים רגשיים לשבירת היציבות הרגשית של הילד:
- שימוש בטונים רכים ואמהיים יחד עם הפעלת מוניפולציות של חולשה פיזית, כאבי גם אצל האם אשר היא לכאורה מנסה להסתיר מהילד בזמן השיחה איתו.
- העלת זכרונות רגשיים של הילד, חוויות ילדות יחד עם סממנים פיזיים באם- בכי חנוק, חיבוקים אל הילד או החזקת ידיים.
- הזכרת הכשלונות של הילד כדבר נוראי החייה אם אשר היא עדיין מחלימה ממנו.
- דיבור על חייה הפרטיים של האם ועל ילדותה ה"קשה"
- הזכרת כל הדברים ה"טובים" אשר האם עשתה בשביל הילד מנגד כל ה"כשלונות" שלו.
- ציון מחוייבויות של הילד כלפי החיים, העולם, עצמו, משפחה והאם.
- הפעלת לחץ חברתי ע"י השוואה בין הילד לילד בן גילו אשר לכאורה במצב נתון "מוצלח" ממנו.
- יצירת הררכיה משפחתית בה הילד הוא בתחתית.
- יצירת מצבים בהם הילד הוא תלוי בהוריו רגשית, כלכלית, מנטאלית והבאת דוגמאות מן עברו.
מצב ב'-
הסתפרתי, בעצם רציתי לקצר בקצוות, אבל התקמצנתי על כסף אז הלכתי לחברה שפעם הייתה ספרית, עכשיו אני יודעת למה היא לא ספרית יותר.
אז נכון שזה מעט מזכיר את "אף אחד לא אוהב אותי אני אפלה קשוחה וחותכת וורידים"
אבל אין הרבה דברים שיכולתי לעשות בנידון, היא עשתה טעות, ואני פשוט אסתובב ככה תקופה מסויימת, לא נורא.... זה לא סוף העולם.
ובכלל זה אולי מעפן אבל יש לי דרכים להפוך את זה למגניב.
למשל כשמשלבים את זה ככה:
"האם היהודיה" לא תתמוך בשום דבר אשר לא הייה רעיון שלה.
אבל במצב בו הילדים כבר לא בשליטתה הכל מתבצע באופן אחר לגמריי.
התגובות שלה תהיינה הרבה יותר מתוחכמות, הרבה יותר מדוייקות והרבה הרבה יותר נוראיות.
הסבר מצב ב'- הילד מגיע לארוחה משפחתית עם תסרוקת קיצוני שלאו דווקא הייתה הרעיון שלו.
(אני רוצה להזכיר שהילד כבר לא בחסות ההורים)
האם תשתמש בלחצים מנטאליים כבדים על הילד:
- היא לא תגיד כלום על השיער, תתנהג כאילו דבר זה לא קיים בנסיון לגרום לו להרגיש שייך, דבר אשר משתמשים על בני נוער מתוסבכים.
- גם כשיעלה הנושא, היא תדבר על זה באופן ברור כעל מטאפורה למצב הרגשי "הברור מאילוי שהוא לקוי" אצל הילד.
- ברגע שאנסה להסביר שבעצם עומד סיפור דיי משעשע מאחורי התספורת, האם תחבק ותתיחס אליך כאל הילד ה"כשלון" שלה, אבל היא כאם מחוייבת עדיין לאהוב אותו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
