נפגש בספסל

קודם כל הסיפור האישי שלי כדי להבהיר את הנקודה.

אני בת 19, שאובחנה כחולת צליאק כבר בגיל שנה. כל חיי ידעתי כי אני לא מתגייסת וזה פטור מהצבא, וחייתי עם זה בשלום, היו לי תוכניות של איך אני עושה שנת שירות בבית יתומים, ואחרי זה לומדת לפסיכומטרי. ופתאום, הגעתי לצו הראשון ואופס, גיליתי כי כבר שנה הפרופיל של צליאק עלה ל45 במקום 21, וכי אני מתגייסת לשירות חובה כמו כולם. כמובן שהתבאסתי והרגשתי כי חרב עלי עולמי, אבל השלמתי עם זה, ותמיד אמרתי לעצמי שאם זה חובה-זה חובה. אם לא-אז לא.

אחרי שנתיים התגייסתי לקורס מאבחנות פסיכוטכני, הרגשתי שזה תפקיד חלומותי, וכי הולך להיות את השירות הצבאי הכי מספק והכי טוב שהצבא ראה אי פעם. בקורס היו לי רגעי משבר רבים (בערמות על ערמות!), אבל החזקתי, כי רציתי את התפקיד, רציתי לראיין בנים בצו ראשון, היה חשוב לי.

סיימתי את הקורס לאחר 4 חודשים בהצלחה, מלאת גאווה, עם שרוך חום, וסיכת עין המאבחן יפייפיה שהרווחתי בכבוד.

הגעתי ללשכת גיוס חיפה, שם אחרי קצת בעיות הצלחתי למצוא את עצמי והוקפתי בהרבה חברים שאני מאוד אוהבת. לאחר כשבועיים קיבלתי מכתב אשר אומר כי הפרופיל של צליאק חזר להיות 21 וכי אני בעצם יכולה להשתחרר מתי שאני מחליטה. החלטתי שאני נשארת, כי אני רוצה לעשות את התפקיד הזה וכי אני נהנת לשרת. אך מהר מאוד נפלו פני כאשר גיליתי מה התפקיד "מאבחנת פסיכוטכני" או בשמו הלשכתי "חולייתית" אומר. זה אומר שאת רובוט שבאת לעבוד ומהר- ואחרי זה אולי יש קצת זמן להזכר שאת בן אדם. תפקיד נוראי, שמוציא לך את כל הרוח מהמפרשים.  

לאחר שאכלתי זמן רב את האוכל של הצבא המצב הבריאותי שלי החל להתדרדר ואיתו גם הנפשי.

כרגע אני כבר 14 חודשים בצבא, 10 חודשים יותר משאני חייבת. המצב הבריאותי שלי ממש לא טוב, אני תמיד חולה ותמיד לא מרגישה טוב, כבר לא מסיימת שבועות שלמים מרוס שאני בגימלים. אני חושבת שהמצב הבריאותי שלי מאוד מושפע מהמצב הנפשי, אני סחוטה, הוציאו לי את כל המיץ. פעם הייתה לי שמחת חיים, הייתי עושה צחוקים, ולא משנהכמה המצב היה חרא, הייתי מצליחה בהומור לצאת מהכל. היום- אני עם פרצוף נפול כל היום, בוכה הרבה, אני מגיעה הביתה וננעלת בחדר בלי ודבר עם אף אחד. אני מרגישה שנדחקתי לפינה. הקצינה שלי יודעת את המצב, ואני רואה כמה היא דוחפת אותי לשחרור. אני לא מסוגלת יותר. הרופאת יחידה שלי מאוד לוחצת עלי להשתחרר, מרצה לי על כמה שזה "לא שווה את הבריאות שלי".היה כל כך חשוב לךי לסיים, להרגיש שלא ויתרתי לעצמי, גם הגעתי עד הלום, כבר נגעתי בקיר ועברתי את זה, למה לא להמשיך? אבל נשברתי, לרסיסים קטנים.

אז ההחלטה נפלה. עוד שבועיים יש לי תור לוועדה רפואית.

ואחרי הסיפור שלי, הנקודה הייתה, להפסיק לשפוט, לא כל מי שלא סיים את שירותו הצבאי בכבוד או לא שירת בכלל זה כי הוא משתמט, לפעמים המצב הרבה יותר גרוע משהו נראה. ולא כל מי שקיבל פטור נפשי זה כי הוא חרטט, לפעמים יש אנשים שלא מסוגלים באמת לשרת.

וחבל שאנשים כאלה צריכים להרגיש אשמים כי מצבם הרפואי או הנפשי לא טוב, תאמינו לי שהם היו מעדיפים להיות בריאים.

גם אני, נכון, יש לי את הפריבילגיה של השחרור, אבל באמת שאני מעדיפה לעשות שנתיים כמו כולם ושלא יהיה לי צליאק.

גם אנשים שמשתחררים כי הוציאו להם את המיץ, אני רואה הרבה חברים שלי שאמנם לא נהנים מהשירות הצבאי שלהם והם היו מתים להשתחרר, אבל הם לא במצב שלי, בתפקיד שאין בו מישהי אחת שלא הייתה עכשיו משתחררת אם רק הייתה לה את האפשרות, תפקיד שכשאני רואה בנות שמשתחררות על נפשי זה כבר לא נראה לי מוזר בכלל. תפקיד נוראי, תפקיד ששוכח ומשכיח לך את זה שאתה בן אדם לפני מכונת עבודה, תפקיד שגורם לך להרגיש רע עם זה שאתה חולה או מרגיש לא טוב.

אז חברים, גם בלי קשר לצבא, לעולם אל תשפטו בן אדם לפני שאתה יודעים את שני הצדדים של המטבע. 

תודה למי שטרח לקרוא את הכל(: