וואו...
שבע שנים.
אני קוראת את עצמי אחורה ומתפלאת כמה מוצלח כתבתי. חלק מליבי נחמץ על כל מה שוויתרתי עליו והשארתי מאחור בשביל המקצוע הזה.
ונזכרת באבא, איתי במיון נשים לפני שלושה שבועות (אזעקת שווא), בעודי מקבלת ליטר שני של נוזלים, אומר לי: "אי אפשר להספיק הכל בבז'".
אז בדלת האחורית אני מכניסה את החדשות: היא בת 29 שבועות פלוס ארבעה ימים. היא הדבר הכי מוצלח שיצרתי בחיי עד כה. היא אמורה להישאר חלק ממני לפחות עד שבוע 40 (היא יודעת שלאבא שלה יש בחינה חשובה בשבוע 39, והיא רוצה לצאת החוצה כשהכל מוכן לקדם את פניה).
קוראים לה בנתיים תיגי או תגלת, על שם תגלת פילאסר השלישי, והיא כל כך חלק מהווייתי, שאני לא יכולה לדמיין שיום אחד, טפו טפו טפו, היא תיוולד ממני החוצה, ותהפוך בן אנוש נפרד.
ההריון עושה אותי רומניה טובה שמאמינה בעין הרע ויורקת לכל הכיוונים כמו ממטרה משודרגת.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
