שְפִּיצֶן.

ממש טלנובלה, לא היה משעמם לדקה.

הכל שונה עכשיו, לא ברור אם לטובה או לרעה.

לפעמים עוברת המחשבה של "מה אם".. מה אם הייתי עושה בחירה שונה.

מה אם לא הייתי הולכת בפעם השנייה בפורים. מה אם לא הייתי שותה. מה אם כלום לא היה קורה. מה אם הייתי אומרת לו כן.

מה אם?

אבל אני משערת, שאין מה לבכות על חלב שנשפך, ועוד קלישאות כאלו.

יעל הייתה זרוקה על המיטה, שיערה הארוך אסוף ברישול ועיניה נעוצות בתקרה. היא שכבה בפישוט איברים, בעיוות קל.

כבר שעות שהיא באותה תנוחה. בוהה באותה נקודה בתקרה ולא רואה כלום.

היא אוהבת את הרגעים האלו, שעות חסד בהן כל המחשבות זורמות מראשה אל חלל החדר.

היא לא חושבת, הן פשוט יוצאות החוצה, מתערבלות בחדר במעגלים, מרחפות סמוך למנורת הפלורסנט, ואז מתפוגגות. כמו עשן.

תמונות קטועות של זכרונות ישנים צצות מדי פעם, והיא מרגישה שהיא מזפזפת, ואוהבת את התחושה. לא צריכה להתעמק,

לא צריכה לעצור, לא צריכה לזכור פרטים. דשא, ים, חיוך, גבס, נשיקה, אוטו, חתול. פשוט וקל.

נשימותיה קלות, היא בקושי שומעת אותן. במבט חטוף אל החלון היא רואה שכבר מתחיל להתבהר. עוד לילה של מחשבות. היא

לא מרגישה עייפה, אבל היא יודעת שזה מחכה לה מעבר לפינה. ששוב ישאלו אותה אם היא מרגישה טוב, אם היא אוכלת מספיק,

אם היא רוצה מים. היא מרגישה מעולה, כי עכשיו הראש נקי ואפשר למלא אותו במחשבות חדשות, עד לרגע בו הכל יתמלא, והמוח יתחיל

לשלוח התרעות על עומס יתר במערכת, ואז יגיע עוד לילה של ריקון.

אולי הגיע הזמן לקנות כרטיס זיכרון חדש.

יוווווו מחר קמה מוקדםמוקדםמוקדם. ממש מוקדם. מוקדם זו מילה מאוחרת. סופר-אולטרא-מגה-מוקדם.

ארוחת בוקר בבוגרת ואז עולים להסעה. משו הזוי.

לילה טוב,

         שנה מעולה ומלאת חומוסD: