במשך שלושת הימים הבאים התחמקה ליאת מיריב בכל הזדמנות אפשרית.הלם רגעי הפך לפחד תמידי.
היא בחרה במקום הכי רחוק ממנו בכיתה,ממש מול הלוח,כשראתה אותו במסדרון התחמקה מיד לשירותי הנשים ונמנעה מלענות לטלפון שלא הפסיק לצלצל.
באחד הימים עצר אותה עופר,המחנך שלה,במסדרון ושאל אותה אם הכל בסדר.
-"את נראית רע מאוד בזמן האחרון,את בטוחה ששום דבר לא מפריע לך"
"אני בסדר עופר,זו רק העייפות משתקפת בפנים שלי."
עוד באותו יום הצליח יריב לתפוס את ליאת דקה אחרי סוף השיעור.הוא אמר לה שהוא צריך לדבר איתה באופן דחוף,וחיכה עד שכולם יצאו כדי שתהיה להם פרטיות.
-"אני מצטער ליאת.התנהגתי בטיפשות באותו יום.אני פשוט אוהב אותך יותר מידי את מבינה?תראי יש לי משהו בשבילך."
מהתיק שלו הוציא קופסה בצורת לב.כשליאת פתחה אותה מצאה בפנים המון שוקולדים ופתק גדול עליו נכתב "אני אוהב אותך,ואני מצטער."
"אני סולחת לך אבל אני באמת מבקשת שתשחרר אותי.אני לא מרגישה אליך כלום ועם כמה שזה קשה לך אני בטוחה שזה יעבור"
-"אבל אמרתי שאני מצטער.אני מוכן לעשות בשבילך הכל."
"אני יודעת,וגם זה קצת מפחיד אותי.סליחה יריב..אני מצטערת אם פגעתי בך."
ושוב,כמו בשיחתם הקודמת פנתה ללכת,כשיריב אמר בטון קצת יותר טובעני "את לא יכולה ללכת כשאני מדבר איתך."
והיא,הסתובבה לשניה,ובמבט מלא צער הסתובבה שוב והמשיכה להתקדם לכיוון הדלת.
יריב,שלא הצליח לשלוט בעצמו,התקדם לעברה ותפס אותה בידיה.
-"אמרתי שלא תלכי כשאני מדבר אליך."
"יריב אל תתחיל עם זה שוב אני מתחננת."
הוא דחף אותה.היא נפלה על השולחן והרגישה את המכה החזקה.היא הרגישה כאילו התפרקו לה בזה הרגע הצלעות בבטנה.
יריב התרחק ממנה במבט מבוהל,כל גופו לא מאמין למה שעשה בזה הרגע.
היא אימצה את הכוחות האחרונים שלה,על אף הכאב הנוראי,שלחה בו מבט אחד ויצאה מהכיתה הריקה כשידה על בטנה,מנסה לעצור את הכאב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
