עופר הוביל את ליאת לחדר המורים,אבל זו ביקשה לשבת בחוץ ולהירגע.
היא לא רצתה שאנשים אחרים יראו אותה במצב הזה ולכן הם יצאו לחצר בית הספר שהייתה ריקה מאדם.הם התיישבו על אחד הספסלים וליאת פרצה בכי.
"די,די."הרגיע אותה עופר.
משנרגעה סיפרה לו את כל הסיפור ואת המקרים שקדמו לו ושאלה אותו מה היא צריכה לעשות.
"את יכולה לדבר עם היועצת,ואם את רוצה אני יכול לבוא איתך או לספר לה מה אני ראיתי."
-"אני לא רוצה שידעו.אני רק רוצה שהסיוט הזה יגמר."
"את לא יכולה להמשיך ככה.הוא מסוכן לך.את חיבת לספר למישהו שיכול לעזור לך.אני רואה אותך רק בשעות היום וכל זמן שאת תחת העיניים שלי אני יכול להשגיח בעצמי,אבל אחרי בית הספר אני לא יכול להבטיח את בטחונך."
-"אני יודעת שזה מסוכן אבל אני באמת לא רוצה לספר לאף אחד ואני מקווה שתוכל לשמור את מה שראית לעצמך."
"את לא מבינה זו חובתי לספר.אם תלמידה נמצאת תחת סיכון אני מוכרח לדווח"
-"אני מבקשת ממך שלא תגיד שום דבר לאף אחד בנתיים"
"בסדר.אני אשמור את הסוד שלך בנתיים."
שתיקה.
"ורציתי לשאול אותך עוד משהו."
-"כן?"
"בקשר למה שיריב צעק שם בכיתה..הוא חושב שאני ואת..שאנחנו....שקורה משהו?"
-"הוא...הוא חושב שכן."
"למה הוא חושב ככה?"
-"הוא דיבר עם היועצת והיא אמרה שאחד המורים שלי ראה סימן כחול על הבטן.אתה פשוט היית במקום הלא נכון בזמן הלא נכון.אבל האמת ש..." והיא הרגישה מחנק בגרון.המילים נתקעו לה.
"האמת שמה?"
היא מוכרחה להגיד לו את זה עכשיו.היא חייבת להוריד את זה מליבה.
"האמת שאני באמת מרגישה אליך משהו..."
-"אני...אהה...תראי ליאת,אני המורה שלך וזה טבעי ש...תראי אני חושב שאת תלמידה טובה ו..."
גם לו המילים נתקעו.זה לא שלא היו לו מילים אבל גם הוא אהב אותה.הוא התלבט אם להגיד לה או לא.
"אני גם חושב שאני מרגיש משהו,אבל אני בן אדם מבוגר ואני יודע שזה אסור.את תביני את זה עם הזמן.אני חושב ש...שכדאי שאני אקח אותך הבייתה."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
