אף אחד לא מת בתול...החיים דופקים את כולם |
| 7/2009
נהיגה, פריז וחברת החשמל
החלטתי לחדש, כנראה לא מרגישה טוב או משהו כזה.
הסברים למה החיים שלי בזבל (אני יודעת שזה נושא משעמם. אני גם יודעת שאתם יכולים ל**** לי):
1. עוד חודש אני מתגייסת
2. ולמרות שעוד חודש אני מתגייסת עדיין אין לי רישיון וכנראה גם אף פעם לא יהיה לי. אני אהיה כמו דוד מוטי שבגיל 57 אין לו רישיון ועדיין נוסע באוטובוסים.
3. במשך חצי שנה לקחתי תרופה נגד פצעים בעור. בגלל התרופה הזאת לא יכולתי לעשן, לשתות, להיחשף לשמש, לעשות שעווה (חצי שנה גבות מכוערות!). העור שלי היה יבש כ"כ והיתקלף וגירד והיו לי פריחות והייתי בדיכאונות מטורפים. לפני חודשיים סיימתי עם הטיפול ועכשיו חזרו לי הפצעים, דבר שקורה ב8% מהמקרים (שברור שאני אחד מהם).
4. אמא שלי רוצה לקחת אותי לפני הגיוס לפריז. אני לא רוצה לטוס לשם בגלל כל מיני דברים בסגנון זה שהצרפתים חשים את עצמם, שאין שם הרבה מה לראות חוץ ממוזאונים ובגלל שאני מאמינה שאפשר לתת לה בקלות שם נוסף שהוא "בירת האנטישמיות" (לא באתי לקחת לאף עיר את הכבוד, אולי יש עוד ערים שהן יותר אנטישמיות, אבל זה לא קשור כרגע אז נניח שאני צודקת).
5. התחלתי לעבוד בחברת החשמל. תיקחו את תיאורי העבודה של האיש שכתב את "חוכמת הבייגלה" ותערבבו את זה עם "השטן לובשת פרדה" וזאת העבודה שלי. אני קמה כל בוקר ברבע ל5 (!!) ומתחילה לעבוד בערך ב6. אני עובדת בבניין ענק ואפור ומגעיל עם מלא נורות פלורוסנט ושום זכר לחלונות או אוויר שלא מהמזגן. יש בבניין עוד מלא אנשים אפורים שחיים בשגרה אפורה ועוברים בעבודה אפורה. אני צריכה לסבול כל יום 9 שעות עבודה עם אנשים ששיא היום שלהם הוא ארוחת הצהריים המגעילה בחדר האוכל. אני צריכה לשמוע רכילויות על איך חנה מקומה 11 השמינה, שיחות של שעות של הבוסית שלי עם בעלה על המנורה שהם הזמינו לפני חודש ועוד לא הגיעה אליהם והקשיב לשיחות המשעממות במטבחון ולחייך כשאנשים מדברים אלי כאילו הם אמרו משהו מצחיק או מעניין.
אין לי מה לעשות שם אז אני משחקת סוליטר כל היום, חוץ מכשהבוס עובר ואני עושה את עצמי כותבת משהו בוורד ואני בעצם הפיליפינית של המחלקה שיש לי תפקידים חשובים כמו להביא לבוס שלי את ארוחת הבוקר שלו כי הוא חשוב מידי כדי לקחת אותה ועוד אני צריכה לשאול אותו אם מתי הוא רוצה לאכול, כאילו מישהו בן 50 לא יכול להגיד לבד מתי הוא רוצה לאכול. אני גם משקה את העציצים שלו, ממלאה פחיות קולה במקרר שלו, פותחת לו את הדואר ועושה שיחות חשובות כמו להתקשר לעוזר שלו ולהודיע שהוא צריך לשטוף את האאודי של הבוס. אה וגם הוא בנאדם כ"כ חשוב שלחדר שבו יש אותנו (2 המזכירות) ואותו קוראים לישכה כאילו הוא מינימום שמעון פרס. אה ומישהו תמיד חייב להיות במשרד כדי שחס וחלילה הוא לא יפספס שיחה חשובה ובגלל זה אני והמזכירה הולכות לאכול צהריים בתורות. קיצור, תקנאו.
6. לא גבהתי מאז כיתה ו'. (לא חדש אבל בסופו של דבר יותר מדכא מכל השאר).
אז בנימה אופטימית של "אין-לי-אפילו-כח-להתאבד-כי-אני-עובדת-תשע-שעות-ביום" אני מסיימת את הפוסט הזה.
שיר היום: שלמה ארצי ונורית גלרון - מעביר דף
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
