האי הבודד
|
| 10/2007
עוד יום?
כן עוד יום..
אני מנצלת את המקום הזה כמקום נטוש שאף אחד לא קורא בו כדי להוציא קצת דברים על היום הזה.
אני באה לטקס, כמו כל שנה.
וכמו כל שנה הציטוטים המוקרים נשלפים כמו קלפים במשחק פוקר, ואז השירה של המקלה מלווה את קולות התבוסה שכאילו באה בהפתע.
אני לא אומרת שהציטוטים של רבין או של הנחדה שלו בהלוויה לא מרגשים, כי הם באמת מרגשים. אבל אם חוזרים עליהם כל שנה, משהו מהערך שלהם יורד, הם נהיים למעין דיקלומים.
זה מזכיר לי קצת את התפילה ביסודי. לא התפללתי, פשוט דקלמתי.
עצוב לי לחשוב על זה, אבל בכל שנה היום הזה נהיה יותר ויותר משני בשבילי. לפני כמה שנים יום רבין היה "יום רבין" יום של כבוד ושל הבנת רעיונו של רבין ואיך המעשה של רציחתו על הרקע אמונתו פגע בעם. היום, זה פשוט עוד יום. היום העניין שלי בסוגייה הזאת כל כך קטן בשבילי. פוליטיקה בשבילה היא משחק כוח מטופש, ושמישהו נהרג בגלל המשחק הזה רק מוכיח כמה שזה משחק כוח ולא יותר מזה.
אז אולי אני קטנה מידי כדי להבין, או שאני בוגרת מידי כדי להסחף, בכל מקרה, כמה שהיום הזה עצוב (והוא עצוב) המשמעות שלו בשבילי מתדרדרת.
אולי זה העניין, פשוט היתי קטנה מידי, לא הכרתי את רבין כמו ש"המבוגרים" הכירו אותו. אין לי את החיבור הזה.
אם כבר מדברים על החיבור, אני שמה לב ש"החיבור" שלי לעם שלי כל כך רופף שזה מפחיד לפעמים.
אני לא מצליחה להתחבר לעם הזה ללאום או אפילו לאנשים שחיים פה.
וכשישבתי בטקס חשבתי על העתיד, כמו שכל הזמן קורה בכיתה יב, ולא ראיתי את עצמי חייה פה, עם המסורת הזאת ועם האנשים האלה. בא לי לבכות
אני חושבת שזאת ההחלטה הראשונה שלי. לא, לא היתי אומרת החלטה אבל מחשבה רצינית.
קשה לי לחיות פה. אני צריכה אנשים יותר מקבלים. בא לי לבכות
הגעתי למצב כזה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
