גם אני חי לי מיום ליום - מיום שישי ליום שישי. בשאר הזמן, אני מסתובב לי בכביכול חיים שיש לי כמו זומבי, זומבי של ימי שישי, זומבי שמחכה לצאת ולשתות מלא ולהשתכר ולהרגיש פחות מת ויותר חי, לראות בנים ולפגוש בנות ולשמוע מוזיקה ולהרגיש מגניב.
הזומבי מסתובב, מסתובב ללא ציר, בחיים - בצפר (דיכאון טוטאלי), בית (מדכא ביותר), שמו"צ (זה כבר דוכא) ומה יש עוד?
לא הרבה.
אני עושה שיעורים רק בתמטיקה, אבל נכשל במבחנים. לא משתתף בשיעורים; המורה חושבת שאני אדיוט או אוטיסט.
היא לא רחוקה מהאמת - אתם יכולים לשאול את אמא יקרה לי.
אני מרגיש רע פיזית. כואבת לי הבטן נון-סטופ. האף נוזל כמו ברז במאחורה של החנות. כואב לי הגב.
הבלונדי... בואו לא נדבר על בלונדי...
בכלל. בנים. אין לי כח לאהוב בנים פתאום... אז מה, ככה סתם בנות?
מה נגמר איתי??
החלום שלי שבור לרסיסים על רצפת החדר, והאור הוא אור פלואורצנטי דוחה וקר. החלום שלי מאז שאני זוכר את עצמי. החלום של להיות זמר. הראש שלי מלא ברעיונות לזה...
אבל רגליה של המציאות מצביעות אחרת.
אמא כבר עולה לי על כל עצב חשוף. אני מאבד את זה לחלוטין.
מתמכר לאיימי וויינהאוס.
אין טעם לחיות - אבל אין טעם למות;
רק להיות זומבי שלא חי
ומחכה, ומחכה, ומחכה ליום שישי.