Walkman, בחור צעיר שמזלו הרע הביא אותו לאכלס במשך שבעה חודשים את בית לווינשטיין, עד שהשתחרר לבסוף, מגיש תיעוד הומוריסטי ושנון של הווי המקום. בלוגו הוא  מצחיק עד דמעות, במובן העצוב של הקלישאה.

הבלוג הזה, שאפילו כינויו, "סיט דאון קומדי", עוטה הומור שחור, הוא צעיר בימים, וכולל רק חמישה פוסטים, אך כבר מסתמן כאחד מפנינות הבלוגוספירה.

                                                            *

לרובנו, בית לווינשטיין מופיע בתודעה כמעין אזהרה מעורפלת לאוחזי הגה פוחזים או לנערים המאיימים בהתאבדות. עד כדי כך יש במקום הזה כדי להרתיע, שוועדת חקירה לתאונות הדרכים המליצה לאחרונה שמאסרם של נהגים קטלניים יומר לחובת עבודה בו.

רוב האנשים, אלו שלא איתרע מזלם, אינם טורחים לתהות מה קורה כאשר בית החולים השיקומי ברעננה פורץ משוליה המפחידים של התודעה והופך למרכז החיים.

זהו אומנם המקום שבו ממשיך ההומו-סאפיינס הישראלי את מורשת הדאגה לנכה, שלפי החפירות בעיראק ובצרפת, התחילה עוד אצל בני דודינו הניאדתרליים. אך למרות המאמצים של העובדים והמתנדבים, חייהם של המאושפזים, חיים של תלות מוחלטת בזולת ושל מוגבלות פיזית חמורה, מעין כליאה של הנפש בתוך הגוף, רחוקים מלהיות נעימים.

כדוגמא, Walkman מתאר בפרוטרוט את נוהל הסדרת היציאות בזמנים קבועים ואת ההשפלה הכרוכה בחריגה ממנו:

נניח שבשש בערב, או באחת אחר הצהריים אתה מבקש שיעזרו לך ללכת לשירותים. "מה, עכשיו?!" הם שואלים בחוסר חשק (הרי רק לפני 11 שעות הלכת!) ולוקחים אותך תוך שהם ממלמלים שככה אי אפשר וחייבים לטפל בזה וזה לא רציני ובלה בלה בלה.

                                                            *

Walkman ויתר בכתיבה הבלוגית, לפחות לעת עתה, על ההתמרמרות ובאופן ראוי לציון החליף אותה בהתבוננות כאילו מרוחקת, משועשעת, שמתייחסת בהומור גם למגרעותיו של מקום אשפוזו, אלו הגדולות ואלו הקטנות ביותר: 

בעודנו מרכלים ומדסקסים בענייני יציאות, נשמעה לפתע מהיושבת מולי צווחה נרגשת: "הקפה... הקפה... חם!!". הבטנו בה. היא הביטה באחראית מטבח. האחראית מטבח הביטה באחות. האחות התעלפה. העברנו את הכוס מיד ליד, נושמים את האדים המהבילים, נוכחים לדעת שאכן אמת דיברה: הקפה חם! אמנם תמיד ידענו שבבית לוינשטיין קורים נסים, אבל נס כזה? מעולם לא העלינו על דעתנו. השמועה על נס כד הקפה עשתה לה מיד כנפיים. כולם חשו לחזות באטרקציה. אבל עד שהם הצליחו לזוז, חדר האוכל כבר נסגר.

                                                            *

מישהו העיר שהנכים הם קבוצת המיעוט היחידה, שאליה, בן רגע, כל אחד יכול להשתייך.

ריחוקה של הנכות, מצד אחד, מול אפשריותה מעוררת החרדה, מצד שני, הן הסיבות שהמתוודע למצוקתם של נכים חש את מלוא משמעותם של חייו כאדם בריא, מלאי בעיות ככל שיהיו.  גם לנכים עצמם מהווה הנכות טלטלה, שבה מגובשת עמדה חדשה כלפי חוויית הקיום, שכבר אינה מובנת מאליה. בדרך כלל, למרות הסבל, זו עמדה חיובית - כפי שאפשר ללמוד מתיאור הרקדה בבית לווינשטיין, שנכתב עם יותר מקורטוב של סרקאזם:

בסוף ההרקדה מצטופפים כולם בַמקום (בלי להסתובב במעגלים, לשם שינוי), מניפים ידיים אל על ושרים בפאתוס את "תודה על כל מה שבראת" של חיים משה. בגרון ניחר, בעיניים דומעות, בלב רוטט.