אופטימיות

"נו, אז מה המצב בינתיים?" אמר שעמום ופיהק פיהוק גדול שנמשך כמעט עד אין קץ.

      "אלה מובילים שתיים-אחת, אנחנו קרובים למחצית". חופן גרעינים פוצח בקול ונפלט בחינניות טיפוסית לצלילי "טפוי!" אל צלוחית הקליפות . הם לא הגיעו אליה מעולם. קללה עסיסית נפלטת לאוויר.

      "ואיך זה גורם לך להרגיש?",  שאל שעמום בעניין מזויף.

      חצי מבט נזרק לעברו וחיש קל נצמד למסך הדקיק, המילה האחרונה בתחום המסכים הדקיקים. "זה מורכב, אתה יודע, רגשות מעורבים. לאהוד כמה קבוצות זה לא פשוט, ביחוד לא בדרבי".

שעמום ניסה להתרכז במשחק. הוא לא הבין הרבה מהטקטיקה של שתי הקבוצות. גבותיו התקרבו זו אל זו בניסיון מאומץ להפנים את רוח המשחק, אך לבסוף ויתר, זה לא היה התחום שלו גם ככה.

      "אני לא מבין", הרהר בקול, "הם רק בועטים טילים לשער כל הזמן,  זה לא מעניין", לפתע, חש סימפטיה קלה, חיוכו התעקל.

      קול אנחה, "כן, אתה צודק", אצבע מונפת, "היציאים, שם מתרחש כל האקשן. לשתי הקבוצות יש אוהדים ממש להוטים. חלק קצת פחות, אבל גם הם לא מסוגלים להוריד את העיניים מהמגרש."

      "הם נראים לי סתם מתלהמים".

      "יכול להיות".

"מה איתם, האלה בצדדים עם המיקרופון?"

      "אלו? הם הפרשנים".

      שעמום החל למנות אותם בראשו, אך ויתר כשהבין שיאלץ להגיע לעשרות, "למה יש כל כך הרבה מהם?", שאל.

      "הרבה מונח על הכף, זה דרבי חשוב, לכולם יש מה להגיד עליו. משפיע על כל הטבלה."

      "נשמע מבלבל"

      "בהחלט, הנה תראה", זיפזופ, "בערוץ השני מציגים תוצאה הפוכה"

      "אה הא".

שעמום התיישב בכורסא הכי מרווחת שראה ושניהם צפו בשקט במסך עד למחצית. הוא גרד בראשו קלות ותהה על פשר הסקרנות שתקפה אותו, הוא החליט להכנע לה.

      "זה לא נראה לך בעייתי?", הוא המתין לתשובה וכשזו לא הגיעה הרשה לעצמו להמשיך, "זאת אומרת, הם כולם כאלה אוהדים שרופים, בטח יש להם פוסטרים של הקבוצה מרוחים על כל החדר, הם שרים המנונים וחלק אפילו חובשים את הכובעים המצחיקים האלה."

      "כן".

      "ואתה, לא מתחייב יותר מדי, אתה אפילו לא מגיע יותר למשחקים".

שתיקה. מבט מכונס.

עיניים חודרות נחו על שעמום, "מאיפה כל העניין הפתאומי הזה?"

      "סתם", שעמום משך כתפיים, "משעמם".

      "אתה לא חייב לצפות אתה יודע. בדרך כלל אתה עוזב אחרי חמש דקות. חשבתי שאחרי בעיטת הפתיחה אתה כבר תעלם".

      "כן, אבל כולם עסוקים אז אתה תמיד צופה לבד, העדפתי לארח לך חברה."

      שקט.

      "חוץ מזה", מיהר להמשיך, "אני סקרן".

      "סקרן?"

      "כן, סקרן. מאיפה חשבת שמגיעה סקרנות?"

      "עניין?"

      "זה מה שהוא היה רוצה לחשוב".

המחצית השנייה החלה, הקהל כולו נעמד על רגליו והחל קורא בקול קולקטיבי שהזכיר, משום מה, נחיל דַבּורים מבולבל.

      "אז, איך אתה מחליט בעד מי אתה? לפי מצב הרוח?"

      "בדרך כלל, אני מטיל מטבע".

שעמום בהה בו קצרות, אחר קם על רגליו ומתח את ידיו מעל ראשו. לאט, החל להתנדף באוויר, לחפש מקום אחר לרבוץ בו. לפני שנעלם לחלוטין, פיהק בפעם האחרונה ואמר: "יודע מה, אלוהים? אתה חייב להסגר על עצמך".

אלוהים לא אמר דבר.

הסיפור משתתף בתחרות "סיפורים עם סוף מפתיע"

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=603660&blogcode=10264285