אופטימיות

שדה, השדה הכי יפה ומהודר שאדם היה מסוגל להעלות על דעתו, הופיע לפתע.

דמות, שנראתה בדיוק כמו שכל אדם היה מתאר לעצמו שכך היא אמורה להראות (לחלקם הדבר קשה יותר), הילכה בו.

עץ תפוחים צמח בין רגע לידו, הדמות הושיטה יד וקטפה לה תפוח, בו התחילה לנגוס וללעוס.

"משעמם לי." אמר אלוהים, “זה באשמתך, אתה יודע.”. שעמום התממש לידו, עיניו חצי עצומות וארשת אדישה על פניו. “כן, אני מניח", הוא פיהק בקול, “אני עייף".  שעמום בדרך כלל היה עייף.

לא הצלחתי לפתח את הקטע מעבר לזה לצערי. אולי אחרי הספר הבא.

בכל אופן, מזל טוב לי על פתיחת הבלוג. דברים מגניבים יבואו בהמשך (ואולי גם כמה מגניבים פחות)