אופטימיות

שדה, השדה הכי יפה ומהודר שאדם היה מסוגל להעלות על דעתו, הופיע לפתע.

דמות, שנראתה בדיוק כמו שכל אדם היה מתאר לעצמו שכך היא אמורה להראות (לחלקם הדבר קשה יותר), הילכה בו.

עץ תפוחים צמח בין רגע לידו, הדמות הושיטה יד וקטפה לה תפוח, בו התחילה לנגוס וללעוס.

"משעמם לי." אמר אלוהים, “זה באשמתך, אתה יודע.”. שעמום התממש לידו, עיניו חצי עצומות וארשת אדישה על פניו. “כן, אני מניח", הוא פיהק בקול, “אני עייף". שעמום בדרך כלל היה עייף.

"כן, ובכן, בדיוק נזכרתי בפגישה חשובה שיש לי היום. מדוע שלא תגרום לעוד מלחמה על הארץ בנתיים?”, אמר אלוהים, ונעלם, שוב.

* * *

"אלוהים."

"מה?”

"אלוווהייים...”

"מה?”

אלוהים עמד מול קבוצה גדולה של דמויות, שנראו בדיוק כמו שכל אחד היה מעלה על דעתו שכך הן אמורות להראות, בתוך היכל לבן גדול. אלוהים נראה קטן פתאום.

"אלוהים, למען השם. קיבלת לידך את אחד היקומים הכי פשוטים בכל הרב-יקום. לעזאזל, אפילו קיבלת את הזכות ליצור אותו בעצמו. חלקנו כפופים לתנאי עבודה הרבה יותר קשים.” הם נאנחו

"בכל אופן, הנקודה שלנו היא: איך הצלחת לפשל כל כך עם הארץ?”

"מה, היא דוקא נראית לא רע." התגונן השם.

"לא רע?” הם הרימו גבה, “מתי בפעם האחרונה דיברת איתם בארץ?”

"לפני, אה, שלושת אלפים שנים בערך?”

"וכמה זמן חיי האדם הממוצע בארץ שלך?”

"שישים וחמש שנה?”

שקט שרר בהיכל. אלוהים שחרר מעט את הצווארון שלו ואמר "היי, אני שולח שליחים מדי פעם.”

"אה באמת?”, הם השיבו, “ומה בדיוק הם עשו?"

"אה, ובכן, הרבה מלחמות, אני מניח.”

"מלחמות על מה?”

"עלי."

שקט התפשט שוב ברחבי ההיכל.

הם בהו באלוהים למשך זמן מה, לבסוף הנהנו לאות הסכמה והחלו אומרים: “אלוהים, דנו בעניין רבות והגענו למסקנה כי, למרות שהדבר כואב לנו, אתה מפוטר.”

"מפוטר?”

"מפוטר."

"אתם לא יכולים לפטר אותי, אני אלוהים."

"גם אנחנו.”

"אה, נכון. אם כך, להתראות.”

"אלוהים, חכ-”

"ביי.", אלוהים נעלם שוב, שוב.

במקום כלשהו ברב-יקום, כל הישויות האלוהיות עמדו על רצפת שיש מהודרת בעלת עיטורים קטנטנים של ורדים ונרקיסים מסביב לכל מרצפה, ורתחו מכעס. אחד מהם שלף מכשיר סלולרי עדכני והתחיל לפשפש בספר הזיכרונות שלו כשהוא עוטה פרצוף קפוא וזועף. לבסוף הגיע אל השם הרצוי ולחץ SEND.

צג המכשיר הראה: “גוג ומגוג - מתקשר".

* * *

שדה, השדה הכי יפה ומהודר שאדם היה מסוגל להעלות על דעתו, הופיע לפתע.

דמות, שנראתה בדיוק כמו שכל אדם היה מתאר לעצמו שכך היא אמורה להראות, רק מעט יותר טרודה (לחלקם הדבר עדיין היה קשה יותר), הילכה בו.

עץ תפוחים צמח בין רגע לידו, הדמות הושיטה יד וקטפה לה תפוח, בו התחילה לנגוס וללעוס.

שעמום שכב לישון למרגלות העץ, אז הבחין באלוהים וקם על רגליו.

"כבר חזרת?”, התעניין שעמום, ואז פיהק במשך דקה שלמה.

"הו, שיעמום, טוב שנתקלתי בך. זוכר את אחרית הימים?”

"כן"

"מצוין, חוששני שהוא יתקרב הרבה יותר מהר ממה שציפיתי"

"ציפית? זה לא אתה שמביא את אחרית הימים?”

"כן, ניתן לומר זאת, אני מניח.”, “בכל אופן, שיעמום, קרא למוות, מצפה לו עבודה רבה ועליו להתכונן, וקרא גם לאספירין."

"האם גם הוא מצפה לתעסוקה רבה בקרוב?”, שיעמום תיאר לעצמו איך תראה אחרית הימים איתו. לפחות כאבו האחרון של העולם ישוכך.

"לא, יש לי כאב ראש."

שעמום משך בכתפיו והתנדף משם.

אלוהים ניצל את רגע השקט שקיבל והרהר לעצמו בקול, "הפגישה הזו הלכה הרבה יותר טוב ממה שציפיתי.”