לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

אופטימיות




מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

מחיקון


    "שלום וערב טוב, צופים יקרים. חזרתם אלינו לעוד פרק של רצח בשידור חי!" קרא הקריין המתלהב לאחר שהמפיק סימן לו "אוויר".

הערב הכנו לכם פרק מיוחד במינו, בפעם הראשונה בתולדות התכנית נחסל קטין. מדובר במהלך שמעולם לא בוצע באף אחד מגרסאות התכנית בחו"ל וקיבלנו אישור מיוחד לעשות זאת, ושבחים על המוחות החריפים בארצנו הקטנטונת."

     ריבוע קטן הופיע בצד המסך ובו תמונת פוטו רצח של ילד קצת שמנמן, בעל הבעה ספק מבולבלת ספק מטומטמת, "נכיר לכם את חגי, הוא הסוביקט שלנו להערב. הוא אמור לחגוג 14 שנים בחודש הבא, אך אבוי, הוא נתפס כשהוא עוזב את המרכול השכונתי עם חופן נחשי גומי בכיס. כן כן, צופים יקרים, מדובר בגנב ערמומי ומסוכן, והיום נהיה כולנו עדים לפטירתו מהחיים."

     הקריין חייך חיוך גדול ומרוצה, שיניו בהקו,  "חגי טוען שאין לו הרבה כסף בבית והוא אמר לתחקירנית שלנו שהוא חובב משחקי יריות, ובכן, הכנו לו הפתעה קטנה שאני בטוח שהוא יהנה ממנה, והחלק הטוב ביותר, הוא עוד לא יודע!"

     מר קריין שינה זווית פנים וטון קולי והמשיך, "אחרי הפרסומות נשוב ונראה את שלושת הציידים שלנו מתכוננים לקראת המרדף, שלא תעזו לזפזפ!"

 

    אדם זיפזפ. אישוניו התרחבו והתכווצו בהתאמה כאשר חבילת הצבעים הבוהקים על המרקע השתנתה תכופות במקצב מטרונומי מדויק להפליא. מכשירי הטלוויזיה כבר לא הרעישו כמו פעם בשביל לעטוף את כל האשליה הזו באלמנט הקולי הנדרש. מבטו היה עמום, פניו קפואות.

    הוא ישב על ספה נוחה ואופנתית מעור אמיתי של זברה אפריקאית אוריגינל. הוא היה גאה במיוחד ברכישה הזו, אדם הרגיש שהיא עזרה להגדיר אותו כאדם.

אדם לא היה צעיר כמו פעם, כרסו התנפחה ועלתה וירדה בתיאום עם נשימותיו הכבדות, רעמתו נעשתה דלילה ולא מרשימה, ומפרצי הטבע נתנו בו אותותיו. הוא היה זקוק למשקפיים.

"אין מה לראות" סיכם לבסוף ונאנח. "שלוש מאות ערוצים, כמה קנינו? ולא מחדשים שום דבר, כמה כבר אפשר לראות את אותו החרא, נמאס".

 

    "נסה את ערוץ עשר, משדרים היום פרק חדש של שואות". הייתה זו חווה, אישתו מנישואים שניים.

הראשונים לא נועדו להחזיק מעמד, הוא לא דיבר עליהם הרבה.

היא לעומת זאת, הייתה בנויה לקשר. היא הייתה יפיפיה כשהוא פגש את חווה לראשונה, היה לה גוף של אלה יווניה ושיער בלונדיני פארה פוסטי שכזה. מאז היא דיי השמינה, היא פשוט לא חזרה לעצמה אחרי התאומים. גם הוא לא. הנישואים ידעו עליות ומורדות ולבסוף החליטו שעדיף לצמצם את רמת התקשורת ביניהם על מנת לשמור על שלום בית וחיים בריאים.

גם על הילדים לא דיברו, אחרי שעזבו את הבית הקשר ניתק ומאז הם לא יודעים מה שלומם.

חווה לפעמים דואגת.

 

    "וואלה? מה מראים היום?"

"את המשטר הצפון קוריאני, אני חושבת" הסנטר הכפול שלה התנדנד כשדיברה.

"אה, איזה יופי, תמיד יש על הכושים האלה באפריקה, את מי זה מעניין?" אדם באמת לא הבין.

הם צפו בשקט בקטל והפגע שהשתוללו על המסך, הקריין פירש את הכל בצורה מרתקת. אכזריות מעולם לא הכניסה כל כך הרבה רייטינג.

 

    "הערוץ עשר האלה", אמר עם חיוך מרוצה "באמת יודעים להביא תכניות מעניינות לארץ, כל הכבוד"

"אני לא יודעת, אני דווקא מעדיפה את "רצח בשידור חי" של ערוץ 2, זה יותר אישי".

"שבי בשקט חווה, מה את מבינה?"

 

-

עלול לעבור עריכות מאסיביות בעתיד

נכתב על ידי ג'ק , 23/1/2009 22:04   בקטגוריות סיפורים ו/או אלגוריות  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מחשבות על דרבי


"נו, אז מה המצב בינתיים?" אמר שעמום ופיהק פיהוק גדול שנמשך כמעט עד אין קץ.

      "אלה מובילים שתיים-אחת, אנחנו קרובים למחצית". חופן גרעינים פוצח בקול ונפלט בחינניות טיפוסית לצלילי "טפוי!" אל צלוחית הקליפות . הם לא הגיעו אליה מעולם. קללה עסיסית נפלטת לאוויר.

      "ואיך זה גורם לך להרגיש?",  שאל שעמום בעניין מזויף.

      חצי מבט נזרק לעברו וחיש קל נצמד למסך הדקיק, המילה האחרונה בתחום המסכים הדקיקים. "זה מורכב, אתה יודע, רגשות מעורבים. לאהוד כמה קבוצות זה לא פשוט, ביחוד לא בדרבי".

 

שעמום ניסה להתרכז במשחק. הוא לא הבין הרבה מהטקטיקה של שתי הקבוצות. גבותיו התקרבו זו אל זו בניסיון מאומץ להפנים את רוח המשחק, אך לבסוף ויתר, זה לא היה התחום שלו גם ככה.

      "אני לא מבין", הרהר בקול, "הם רק בועטים טילים לשער כל הזמן,  זה לא מעניין", לפתע, חש סימפטיה קלה, חיוכו התעקל.

      קול אנחה, "כן, אתה צודק", אצבע מונפת, "היציאים, שם מתרחש כל האקשן. לשתי הקבוצות יש אוהדים ממש להוטים. חלק קצת פחות, אבל גם הם לא מסוגלים להוריד את העיניים מהמגרש."

      "הם נראים לי סתם מתלהמים".

      "יכול להיות".

 

"מה איתם, האלה בצדדים עם המיקרופון?"

      "אלו? הם הפרשנים".

      שעמום החל למנות אותם בראשו, אך ויתר כשהבין שיאלץ להגיע לעשרות, "למה יש כל כך הרבה מהם?", שאל.

      "הרבה מונח על הכף, זה דרבי חשוב, לכולם יש מה להגיד עליו. משפיע על כל הטבלה."

      "נשמע מבלבל"

      "בהחלט, הנה תראה", זיפזופ, "בערוץ השני מציגים תוצאה הפוכה"

      "אה הא".

 

שעמום התיישב בכורסא הכי מרווחת שראה ושניהם צפו בשקט במסך עד למחצית. הוא גרד בראשו קלות ותהה על פשר הסקרנות שתקפה אותו, הוא החליט להכנע לה.

      "זה לא נראה לך בעייתי?", הוא המתין לתשובה וכשזו לא הגיעה הרשה לעצמו להמשיך, "זאת אומרת, הם כולם כאלה אוהדים שרופים, בטח יש להם פוסטרים של הקבוצה מרוחים על כל החדר, הם שרים המנונים וחלק אפילו חובשים את הכובעים המצחיקים האלה."

      "כן".

      "ואתה, לא מתחייב יותר מדי, אתה אפילו לא מגיע יותר למשחקים".

 

שתיקה. מבט מכונס.

 

עיניים חודרות נחו על שעמום, "מאיפה כל העניין הפתאומי הזה?"

      "סתם", שעמום משך כתפיים, "משעמם".

      "אתה לא חייב לצפות אתה יודע. בדרך כלל אתה עוזב אחרי חמש דקות. חשבתי שאחרי בעיטת הפתיחה אתה כבר תעלם".

      "כן, אבל כולם עסוקים אז אתה תמיד צופה לבד, העדפתי לארח לך חברה."

      שקט.

      "חוץ מזה", מיהר להמשיך, "אני סקרן".

      "סקרן?"

      "כן, סקרן. מאיפה חשבת שמגיעה סקרנות?"

      "עניין?"

      "זה מה שהוא היה רוצה לחשוב".

 

המחצית השנייה החלה, הקהל כולו נעמד על רגליו והחל קורא בקול קולקטיבי שהזכיר, משום מה, נחיל דַבּורים מבולבל.

      "אז, איך אתה מחליט בעד מי אתה? לפי מצב הרוח?"

      "בדרך כלל, אני מטיל מטבע".

 

שעמום בהה בו קצרות, אחר קם על רגליו ומתח את ידיו מעל ראשו. לאט, החל להתנדף באוויר, לחפש מקום אחר לרבוץ בו. לפני שנעלם לחלוטין, פיהק בפעם האחרונה ואמר: "יודע מה, אלוהים? אתה חייב להסגר על עצמך".

 

אלוהים לא אמר דבר.



הסיפור משתתף בתחרות "סיפורים עם סוף מפתיע"

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=603660&blogcode=10264285


נכתב על ידי ג'ק , 14/1/2009 10:33   בקטגוריות סיפורים ו/או אלגוריות  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אלוהים ישמור



שדה, השדה הכי יפה ומהודר שאדם היה מסוגל להעלות על דעתו, הופיע לפתע.

דמות, שנראתה בדיוק כמו שכל אדם היה מתאר לעצמו שכך היא אמורה להראות (לחלקם הדבר קשה יותר), הילכה בו.

עץ תפוחים צמח בין רגע לידו, הדמות הושיטה יד וקטפה לה תפוח, בו התחילה לנגוס וללעוס.


"משעמם לי." אמר אלוהים, “זה באשמתך, אתה יודע.”. שעמום התממש לידו, עיניו חצי עצומות וארשת אדישה על פניו. “כן, אני מניח", הוא פיהק בקול, “אני עייף". שעמום בדרך כלל היה עייף.

"כן, ובכן, בדיוק נזכרתי בפגישה חשובה שיש לי היום. מדוע שלא תגרום לעוד מלחמה על הארץ בנתיים?”, אמר אלוהים, ונעלם, שוב.


* * *


"אלוהים."

"מה?”

"אלוווהייים...”

"מה?”


אלוהים עמד מול קבוצה גדולה של דמויות, שנראו בדיוק כמו שכל אחד היה מעלה על דעתו שכך הן אמורות להראות, בתוך היכל לבן גדול. אלוהים נראה קטן פתאום.


"אלוהים, למען השם. קיבלת לידך את אחד היקומים הכי פשוטים בכל הרב-יקום. לעזאזל, אפילו קיבלת את הזכות ליצור אותו בעצמו. חלקנו כפופים לתנאי עבודה הרבה יותר קשים.” הם נאנחו

"בכל אופן, הנקודה שלנו היא: איך הצלחת לפשל כל כך עם הארץ?”

"מה, היא דוקא נראית לא רע." התגונן השם.

"לא רע?” הם הרימו גבה, “מתי בפעם האחרונה דיברת איתם בארץ?”

"לפני, אה, שלושת אלפים שנים בערך?”

"וכמה זמן חיי האדם הממוצע בארץ שלך?”

"שישים וחמש שנה?”

שקט שרר בהיכל. אלוהים שחרר מעט את הצווארון שלו ואמר "היי, אני שולח שליחים מדי פעם.”

"אה באמת?”, הם השיבו, “ומה בדיוק הם עשו?"

"אה, ובכן, הרבה מלחמות, אני מניח.”

"מלחמות על מה?”

"עלי."

שקט התפשט שוב ברחבי ההיכל.


הם בהו באלוהים למשך זמן מה, לבסוף הנהנו לאות הסכמה והחלו אומרים: “אלוהים, דנו בעניין רבות והגענו למסקנה כי, למרות שהדבר כואב לנו, אתה מפוטר.”

"מפוטר?”

"מפוטר."

"אתם לא יכולים לפטר אותי, אני אלוהים."

"גם אנחנו.”


"אה, נכון. אם כך, להתראות.”

"אלוהים, חכ-”

"ביי.", אלוהים נעלם שוב, שוב.


במקום כלשהו ברב-יקום, כל הישויות האלוהיות עמדו על רצפת שיש מהודרת בעלת עיטורים קטנטנים של ורדים ונרקיסים מסביב לכל מרצפה, ורתחו מכעס. אחד מהם שלף מכשיר סלולרי עדכני והתחיל לפשפש בספר הזיכרונות שלו כשהוא עוטה פרצוף קפוא וזועף. לבסוף הגיע אל השם הרצוי ולחץ SEND.

צג המכשיר הראה: “גוג ומגוג - מתקשר".


* * *


שדה, השדה הכי יפה ומהודר שאדם היה מסוגל להעלות על דעתו, הופיע לפתע.

דמות, שנראתה בדיוק כמו שכל אדם היה מתאר לעצמו שכך היא אמורה להראות, רק מעט יותר טרודה (לחלקם הדבר עדיין היה קשה יותר), הילכה בו.

עץ תפוחים צמח בין רגע לידו, הדמות הושיטה יד וקטפה לה תפוח, בו התחילה לנגוס וללעוס.

שעמום שכב לישון למרגלות העץ, אז הבחין באלוהים וקם על רגליו.

"כבר חזרת?”, התעניין שעמום, ואז פיהק במשך דקה שלמה.

"הו, שיעמום, טוב שנתקלתי בך. זוכר את אחרית הימים?”

"כן"

"מצוין, חוששני שהוא יתקרב הרבה יותר מהר ממה שציפיתי"

"ציפית? זה לא אתה שמביא את אחרית הימים?”

"כן, ניתן לומר זאת, אני מניח.”, “בכל אופן, שיעמום, קרא למוות, מצפה לו עבודה רבה ועליו להתכונן, וקרא גם לאספירין."

"האם גם הוא מצפה לתעסוקה רבה בקרוב?”, שיעמום תיאר לעצמו איך תראה אחרית הימים איתו. לפחות כאבו האחרון של העולם ישוכך.

"לא, יש לי כאב ראש."

שעמום משך בכתפיו והתנדף משם.


אלוהים ניצל את רגע השקט שקיבל והרהר לעצמו בקול, "הפגישה הזו הלכה הרבה יותר טוב ממה שציפיתי.”




__________

הסיפור נכתב בסופו של דבר. אמנם לקח פן שונה מהצפוי. נכון לעכשיו הוא גמור.

נכתב על ידי ג'ק , 7/4/2007 14:21   בקטגוריות סיפורים ו/או אלגוריות  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



כינוי:  ג'ק





© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לג'ק אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ג'ק ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)