המלחמה הזו גורמת לי לחשוב עליו.
הוא בעזה.
זה מלחיץ, זה מדאיג וזה בכלל לא נעים.
החברים שלי לא מבינים למה בכלל אכפת לי ממנו...
("אחרי כל מה שהוא עשה לך?")
וכשרציתי להתקשר או לשלוח הודעה הם בכלל השתגעו.
חשבו ששכחתי את כל מה שהיה.
אבל הדאגה קיימת, למרות כל מה שהיה.
האכפתיות תמיד תהיה שם.
אני לא יכולה להתעלם מהעובדה שפעם רציתי אותו מאוד.
שהיו לי רגשות אליו.
אז שלחתי הודעה.
והוא לא ענה לה.
הגיוני בהתחשב בזה שהוא בעזה...
דיברתי עם חברה שלי.. הוא התקשר אליה.
לפחות אני יודעת שהכל בסדר איתו.
קצת הרגיע אותי.
אבל אני עדיין לא מפסיקה לחשוב עליו.
אני מוצאת את עצמי תוהה אם הוא יענה לי להודעה.
אם הוא ייצור קשר כשהוא ייצא משם (בע"ה)...
וזה מפתיע אותי.
מה, אני רוצה לחדש את הקשר איתו?
אני יודעת שזה הדבר הכי מטומטם לעשות בעולם.
לקח לי כ"כ הרבה זמן להתנתק
לגרום לו להפסיק להשפיע עליי
להפסיק לחשוב עליו
ועכשיו זה חוזר?
רק כי אני דואגת לו?
הדאגה בהכרח מביאה איתה מחשבות על יצירת קשר מצידו?
למה בכלל אכפת לי, אם הוא יתקשר או לא?
העיקר זה שהוא ייצא משם בשלום ולא מעבר...
ככה לפחות חשבתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
