"וירא כורש כי עלה על הדרגנוע הלבן וימשוך אחריו את המריצה, ויעל."

"לא החזקים מבינינו שורדים. וגם לא האינטלגנטים ביותר.

השורדים הם אלה מבינינו המותאמים ביותר לשינויים. "

אני מתיישבת בתוך האוטו, ואנחנו מדברות עליו, שהוא בן 55 וזהו הפעם האחרונה שלו, הפעם האחרונה שלו לראות אותה, אותה- 99 וחצי. כמעט עוד מעט. ואני יושבת קצת בשוק, מחייכת מתוך מבוכה. הדברים האלה תמיד גורמים לי לחייך ממבוכה. ואין לי מה להגיד, "היא לא תשרוד עד אז" הפעם הבאה זה יהיה בפסח, "היא כבר לא תהיה." אני יושבת בתוך האוטו והדמעות נחנקות בגרוני. "היא עברה כ"כ הרבה, היו לה חיים כ"כ קשים" אבל היא התאימה, היא התאימה לכול שינוי שהיא עברה בחיים שלה, עובדה שהיא עדיין חייה- 99 וחצי, כמעט עוד מעט. "היא כבר סוחבת רגליים" אולי היא סוחבת בכול הגוף. זהו הסוף, הסוף שאף פעם לא זכיתי להכיר. זה גם העבר, העבר שאף פעם לא זכית לשמוע ולדבר עליו. אני רק יודעת שהיו לה חיים כ"כ קשים.

"אני לא מאמינה בטעויות. מעולם לא האמנתי. אני מאמינה שיש לפנינו אינספור דרכים, וזה רק עניין של בחירה באיזו מהן נלך הביתה. אני לא מאמינה בחרטה. אם אתם מתחרטים על דברים מסויימים בחייכם, אני בטוחה שאתם לא שמים לב. חרטה פירושה לדמיין שאתם יודעים מה היה קורה לו נעניתם להצעת העבודה ההיא בקליפורניה או התחתנתם עם החבר שלכם מהתיכון או סתם הסתכלתם פעם נוספת לפני שחציתם את הכביש... או לא."

אני יושבת לי באוטו וכולם בנתיים מנמנמים... אני מוציאה את המצלמה. לפעמיים השמש גורמת לדברים להיראות קצת אחרת. "תקווה היא דבר טוב. בלעדייה... טוב, תחשבו לבד. אבל תקווה חייבת להיות כמו תפילה. צריך לפרוש את זה בפני משהו עוצמתי יותר מכם."

כול הציטוטים נלקחו במתוך : "שקרים יפים" כתבה: ליסה אונגר

ספר מדהים, חובה לקריאה.

לוטם.