"וירא כורש כי עלה על הדרגנוע הלבן וימשוך אחריו את המריצה, ויעל."

אני בתוך השמיכה שלי, שומעת את קולות הרעמים והבזקים של אור נכנסים עלי לחדר. אני שומעת איך הגשם מטפטף בקצב מהיר, אני שמה על ראשי את הכרית בתקווה שהרעש יעלם, אך הקצב מתגבר, אני פותחת את החלון ורוחות פרצים נכנסות  אני עומדת בשקט ליד עדן החלון ומתפללת בשקט שיפסקו, שיפסקו את הראש הזה, שיפסיקו להתעלל בי, כול כולי רטובה ורועדת, כול הזמן על סף בכי מלוח, הגשם שוטף אותי, ואני נאבדת, אני רק נזכרת בצעקות שלהם ובתלונות ובכמה שאני ואיך אבל הם אף פעם לא מסתכלים על הדברים הטובים, על התחננויות בליבי שיפסיקו עם זה, כי הלוואי שהם היו נמצאים בשביל להבין. והם אף פעם לא ראו את הטוב, הם מין "הצד האפל" שבקושי מוכנים לעזור. אז כן נשארתי בחדרי לבד. והרגשתי את עיינים נעוצות בי בחוזקה.

"את הכי טובה" "לא אכפת לך בכלל" "את האדם הכי חזק שאני מכירה" "את שתלטנית" "את פשוט תותחית" "לא ניתן לך כלום" "את הכי מדהימה בעולם" "אני שונא אותך, תשתקי" "רק דברים טובים עלייך" "את כלבה" "את הכי תורמת" "תפסיקי כבר לדבר, את לא שמה לב ?! " **חיבוק**

לוטם.