"וירא כורש כי עלה על הדרגנוע הלבן וימשוך אחריו את המריצה, ויעל."

לא יכולתי, לא יכולתי להיפרד ממנה, לראות אותה גוססת מול העיינים, והמחשבה שהמראה הזה בחיים לא ישכח לי, איך שסבתא ביקשה שאני אביא לה מגבת וסבתא מלטפת אותה, והיא אומרת "תראי, תראי איך היא גוססת, זו הפעם האחרונה שתראי אותה את יודעת?" ואני שתקתי לא יכולתי להגיב לא יכולתי לדבר הלכתי לחדר טלוויזיה נכנסתי לתוך השמיכה החמה ועלו לי דמעות, מהמראה שאני לא אשכח, מהמחשבה שלא נפרדתי. והשיער שכבר נושר לה, השיער הלבן וכמה שהוא מפחית כול יום. ואני רואה איך היא מנסה להחזיק את היד לסבתא שלי. והיא רועדת כולה, ורעד קל נשמע בקול של סבתא שהיא דיברה, רעד של פחד ועצב. ואני שותקת ועמדת ומסתכלת עליה גוססת וכואב לי, והלב נשבר ואני רוצה ללכת כי לא יכולתי לעשות כלום. ולפני שהלכנו הביתה ולקחתי את הנעליים מחדר הטלוויזיה אני חולפת על פני האישה הגוססת, ואני רואה מישהי עומדת לידה ומלטפת אותה, אני חוזרת אחורה ורואה את אחותי מלטפת אותה בלחי, ונשבר לי הלב שאני לא מסוגלת לעשות את זה כי כ"כ קשה לי. אחותי מסתכלת עלי ואומרת "מה?!" ואני, "סתם.." וממשיכה ללכת. והמחשבה הזו שלא נפרדתי ממנה הורגת אותי, ואני כבר לא מסוגלת ללכת ולראות אותה גוססת.