"וירא כורש כי עלה על הדרגנוע הלבן וימשוך אחריו את המריצה, ויעל."

שמעתי אותה צורחת מכיוון הדלת,

צרחות נוראיות צרחות, של עזרה, מצוקה, מעידות, נפילות, צרחות של דם, כאב,

עצב, יגון, צער, צרחות של בכי נוראי מכול, צרחות של שחור וכאב אכזרי ביותר.

אני מתקרבת לדלת, ומציצה בחריץ הקטן.. אני רואה טביעות אצבע של דם,

דם ועוד דם אני נכנסת והילדה על הריצפה גוססת לחיים, גוססת לנשמה..

אני מתקרבת עליה ונושקת לה על לחייה, אני מסתובבת והולכת,

הורגים גם אותי. אני חלק ממך את חלק ממני כול חלק שלנו זה בלתי נפרד,

אני מרגישה שאת בוכה וצוחקת וכואב לך וואוווו, לי כואב כ"כ.

ואת בלתי מנוצחת, כוח עליון ששובת אנשים, ואותי לא הצלחת, כי כישפת במשהו אחר,

שמשהו שאף אחד לא יכול לקבל או לקחת או להלחזיר, וווואווו, כואב לי כ"כ.

אני מסטיה את מבטי לאחור, ונרדמת.

לוטי.

די לנחמות. די לקישקושים.