"וירא כורש כי עלה על הדרגנוע הלבן וימשוך אחריו את המריצה, ויעל."

זה שוב נעלם. מתנדף לו כלא הרף.  היא לא אומרת כלום. משהו משתלט בעינויים מעצבנים של רוע ואכזבה.  כול היום אנשים, סיפורים, לילות, מנסים כול היום. שום דבר, של בילבול, בא לי, בא לי נחמות, אני מתגעגעת וחסר לי ועצוב לי וזה מתשלט ללא סיבה וכ"כ רע לי. פתאום ככה, אחרי יום של חיוך מטומטם על הפנים. נגמר לי הכוח פתאום, בא לי ללכת, ללכת רחוק, אני מרגישה פתאום רחוק, רחוק כזה, הכי הכי הכי הכי הכי רחוק שבעולם. הלוואי שהיית בחלום דמיוני ושיום אחד היית מתעוררת למה שבאמת רציתי, הלוואי שהכול היה שונה ולא ככה, לא בצורה הזו, לא בקצב הזה, לא במהירות שאני שוקעת בה, נראה לי אני עומדת ליפול, אין לי כוח אני מבטיחה, בצלילה למים העמוקים כשנכנסתי והרטבתי את גופי במים חמים התלוים בפיפי קצת, שצללתי הכי עמוק שאפשר ורק רציתי להתיישב והכל פתאום עלה לי לראש, הכול הכול הכול כול מה שרציתי ולא רציתי עלה לי לראש, נעבדתי במים, אני מבטיחה שרציתי לטבוע, אך הרמתי את הראש וחזרתי למטה, ידעתי שיש עוד סיכוי אחד קטן, סיכוי אחד קטנטן.

לוטי.

סיכוי אחד קטנטן.