"וירא כורש כי עלה על הדרגנוע הלבן וימשוך אחריו את המריצה, ויעל."

את בכלל לא יודעת, את בכלל לא יודעת, אז אל תרחמי עלי לא צריכה את זה, את בכלל לא יודעת.

היא כבר לא קמה בקושי, יושבת ושוכבת כמו מסכנה, ואת רק עושה לי טובה. לא צריכה תודה.

כשאמא הלכה אז עולות לי הדמעות, מרגישה את זה נעלם, היא כבר לא זוכרת אף אחד. היא לא הייתה כזאת.

לוטם.

אני בתוך השמיכה שלי, שומעת את קולות הרעמים והבזקים של אור נכנסים עלי לחדר. אני שומעת איך הגשם מטפטף בקצב מהיר, אני שמה על ראשי את הכרית בתקווה שהרעש יעלם, אך הקצב מתגבר, אני פותחת את החלון ורוחות פרצים נכנסות  אני עומדת בשקט ליד עדן החלון ומתפללת בשקט שיפסקו, שיפסקו את הראש הזה, שיפסיקו להתעלל בי, כול כולי רטובה ורועדת, כול הזמן על סף בכי מלוח, הגשם שוטף אותי, ואני נאבדת, אני רק נזכרת בצעקות שלהם ובתלונות ובכמה שאני ואיך אבל הם אף פעם לא מסתכלים על הדברים הטובים, על התחננויות בליבי שיפסיקו עם זה, כי הלוואי שהם היו נמצאים בשביל להבין. והם אף פעם לא ראו את הטוב, הם מין "הצד האפל" שבקושי מוכנים לעזור. אז כן נשארתי בחדרי לבד. והרגשתי את עיינים נעוצות בי בחוזקה.

"את הכי טובה" "לא אכפת לך בכלל" "את האדם הכי חזק שאני מכירה" "את שתלטנית" "את פשוט תותחית" "לא ניתן לך כלום" "את הכי מדהימה בעולם" "אני שונא אותך, תשתקי" "רק דברים טובים עלייך" "את כלבה" "את הכי תורמת" "תפסיקי כבר לדבר, את לא שמה לב ?! " **חיבוק**

לוטם.

עצוב לי שככה אתה השתנת, אתה פשוט לא קולט כמה אתה מאבד את כולם ככה. עצוב לי שככה אתה מדבר עלי מאחורי הגב, אז וואלה תהנה, אני לא אתייחס עלייך כי אתה חרא בכול מקרה. כולכם פשוט אותו דבר. וזה כ"כ עצוב.

לוטם.

גם על זה אני חופרת? או גם שתלטנית?

"לא החזקים מבינינו שורדים. וגם לא האינטלגנטים ביותר.

השורדים הם אלה מבינינו המותאמים ביותר לשינויים. "

אני מתיישבת בתוך האוטו, ואנחנו מדברות עליו, שהוא בן 55 וזהו הפעם האחרונה שלו, הפעם האחרונה שלו לראות אותה, אותה- 99 וחצי. כמעט עוד מעט. ואני יושבת קצת בשוק, מחייכת מתוך מבוכה. הדברים האלה תמיד גורמים לי לחייך ממבוכה. ואין לי מה להגיד, "היא לא תשרוד עד אז" הפעם הבאה זה יהיה בפסח, "היא כבר לא תהיה." אני יושבת בתוך האוטו והדמעות נחנקות בגרוני. "היא עברה כ"כ הרבה, היו לה חיים כ"כ קשים" אבל היא התאימה, היא התאימה לכול שינוי שהיא עברה בחיים שלה, עובדה שהיא עדיין חייה- 99 וחצי, כמעט עוד מעט. "היא כבר סוחבת רגליים" אולי היא סוחבת בכול הגוף. זהו הסוף, הסוף שאף פעם לא זכיתי להכיר. זה גם העבר, העבר שאף פעם לא זכית לשמוע ולדבר עליו. אני רק יודעת שהיו לה חיים כ"כ קשים.

"אני לא מאמינה בטעויות. מעולם לא האמנתי. אני מאמינה שיש לפנינו אינספור דרכים, וזה רק עניין של בחירה באיזו מהן נלך הביתה. אני לא מאמינה בחרטה. אם אתם מתחרטים על דברים מסויימים בחייכם, אני בטוחה שאתם לא שמים לב. חרטה פירושה לדמיין שאתם יודעים מה היה קורה לו נעניתם להצעת העבודה ההיא בקליפורניה או התחתנתם עם החבר שלכם מהתיכון או סתם הסתכלתם פעם נוספת לפני שחציתם את הכביש... או לא."

אני יושבת לי באוטו וכולם בנתיים מנמנמים... אני מוציאה את המצלמה. לפעמיים השמש גורמת לדברים להיראות קצת אחרת. "תקווה היא דבר טוב. בלעדייה... טוב, תחשבו לבד. אבל תקווה חייבת להיות כמו תפילה. צריך לפרוש את זה בפני משהו עוצמתי יותר מכם."

כול הציטוטים נלקחו במתוך : "שקרים יפים" כתבה: ליסה אונגר

ספר מדהים, חובה לקריאה.

לוטם.

הוא השבית את קסמי בליטופו מהרגע הראשון, כשפגשתי אותו הרגשתי איך ליבי פעום כ"כ חזק רק מלראותו מרחוק. כ"כ התגעגעתי לזה, לתחושות המשונות האלה בבטן, וכשאמרתי לו שזה סוד שלי, פרטי אישי ואמרתי את זה כ"כ בנימת חיוך, כי אף אחד לא יודע, אף אחד לא ידע. תמיד טוב שיהיה סוד אחד קטן שמור בצד, שמור רק לעצמך. כול חיבוק איתו גורם לי לחיוך ענקי, אז נכון הוא לא חתייך הורס, אבל יש לו אופי מדהים, אי אי אי אהבה פועמת לרגלי הסתיו. ללכת איתו יד ביד בשלכת לצלם דברים יפים, לראות איך עלים נובלים וגדלים ואיך הסביבה משתנה. איך הפרחים גדלים ופורחים כשמחייכים ומאושרים מהדברים הקטנים, ואיך אני אוהבת את השיחות שלנו. כ"כ אוהבת.

כשהיום יצאתי לרוץ, ונשמתי כ"כ עמוק, הרחתי את הריח שאני הכי הכי אוהבת, את ריח הסתיו ואת החורף המתקרב יש את הריח הזה של העצים והטבע בעונה הזו, אני כ"כ אוהבת. אני כ"כ אוהבת את הסתיו והחורף להתכרבל מתחת לפוך עבה לענות מקראית ספר טוב, לשתות תה טעים. למרגלות הסתיוחורף (:

"כולם בעיר אומרים לי מצאת את האישה אוי אוי,

 את באמת נורא בלונדינית עם הג'ינס שאת לובשת אבל זה כל מה שאת עושה אוי אוי    "

כ"כ מתאים לך מתוקה, בסוף תידפקי ולא רק את כולכן. (: