"וירא כורש כי עלה על הדרגנוע הלבן וימשוך אחריו את המריצה, ויעל."

הוא ציפצף בפעמון, רצתי לפתוח את הדלת, פתאום מופיע לי מישהו שנראה קצת מוזר,

והוא אומר בקול קטוע "רוצה לתרום לחירשים" והוא מצביע על האוזן, קראתי לאמא שלי

והיא אמרה שלא כי התרימה כבר, היא באמת תרמה, באמת, אז האיש הסתובב והלך, כשהוא הסתובב

ראיתי 2 מכשרי שמיעה מצידי האוזן, אמרתי לאמא שחייבים לתרום, לא יכולתי, נשבר לי הלב

והדמעות היו בעיינים, רצתי למעלה הוצאתי כסף מהארנק שלי רצתי אחריו הוא לא שמע,

אז חיכית שהוא יסתובב והראתי לו את הכסף, למדתי שלחירשים צריך לדבר בתנועות פה גדולות,

ולאט, אז זה מה שעשיתי, הוא גם הבין חלק מהדברים. תרמתי 10 שקליים,

זה אומנם לא הרבה אבל בשבילי זה היה ניצחון.

לוטי.

כ"כ טוב לי עכשיו.

זה כ"כ מעצבן, מרגיז ואפילו קנאי ביותר, אני יודעת שאין לי את הזכות להגיב.

זה ממילא היה צריך לקרות מתישהו.

תמיד רציתי להיות ה- הכי יפה ה- הכי חמודה ה- הכי מדהימה ה- עם האופי המושלם.

גיליתי שכולנו מסתתרים מאחורי הדפים, מאחורי המוני הדפים,

כולנו פוחדים, קנאים, מגעלים, מאכזבים, בוכים, דוקרים, כולנו כאלה.

כולנו מתחבאים מאחורי דף קטן שמנסה להסתיר את הדברים הרעים,

כולנו רעים, לכולנו יש אופי רע, לכולנו יש חוסר אמפטיות, וחוסר סבלנות

והמוני המוני שאלות עד שאנשים לא מסוגלים להגיע לשתיקה, שתיקה אחת

שתיקה אחת שאומרת הכול, שתיקה של אכפתיות ואהבה והדדיות אך

כולנו קנאים, מוצאים את הנשמה החוצה, כולנו מפגרים, חלקנו חכמים יותר חלקנו פחות אבל בכללי,

אנחנו סתם עם מפגר, ללא אופי, דווקא כן אופי יש, אופי יש בשפע.

כמו החיים שאתה שוקע בהמוני שאלות על המחר על אתמול על מתי ואיך ומדוע ולמה ומה אנחנו עושים פה? כולנו רוצים למות, לכול אחד יש את התקופה הזו? לחלקנו זה קצר, חלקנו ארוך,

חלקנו סתם קוראים לזה גיל ההתבגרות, חלקנו מסכנים, חלקנו עשירים, חלקנו מנודים,

עצובים, מסכנים, בוכים, מרי לב, אכזרים חלקנו טובים שכאלה, שעוזרים ואכפתיים,

ולא אכפת מעצמם או לא, לא מעצמם , יש כאלה מוזרים. אבל הכי הכי

גיליתי שכולנו אבל בעצם כולנו, דפים.

לוטי.

"אנא עזור לי! אל תעזוב אותי! אינני יכול לצאת מן הקרח לבדי. עזור לי! רק אתה יכול לעזור!.. "

שמעתי אותה צורחת מכיוון הדלת,

צרחות נוראיות צרחות, של עזרה, מצוקה, מעידות, נפילות, צרחות של דם, כאב,

עצב, יגון, צער, צרחות של בכי נוראי מכול, צרחות של שחור וכאב אכזרי ביותר.

אני מתקרבת לדלת, ומציצה בחריץ הקטן.. אני רואה טביעות אצבע של דם,

דם ועוד דם אני נכנסת והילדה על הריצפה גוססת לחיים, גוססת לנשמה..

אני מתקרבת עליה ונושקת לה על לחייה, אני מסתובבת והולכת,

הורגים גם אותי. אני חלק ממך את חלק ממני כול חלק שלנו זה בלתי נפרד,

אני מרגישה שאת בוכה וצוחקת וכואב לך וואוווו, לי כואב כ"כ.

ואת בלתי מנוצחת, כוח עליון ששובת אנשים, ואותי לא הצלחת, כי כישפת במשהו אחר,

שמשהו שאף אחד לא יכול לקבל או לקחת או להלחזיר, וווואווו, כואב לי כ"כ.

אני מסטיה את מבטי לאחור, ונרדמת.

לוטי.

די לנחמות. די לקישקושים.

"ולבסוף עזרתי עוז והתקרבתי אליה. חיככתי חוטמי כנגד צווארה

תנועה עדינה ומלטפת אשר לו תורגמה לשפת בני אנוש בוודאי

הייתה מתפרשת כך: מרגו אהובתי, את זנבי הייתי מעלה באש למענך!

אך מרגו מיאנה להסתפק במחוות רומנטיות. היא לא איוותה לוותר

על להטוטי אהבהבים. היא עפעפה בעיני האחלמה היפהפיות שלה ומשכה אותי הצידה."

.....

"וירא כורש כי עלה על הדרגנוע הלבן וימשוך אחריו את המריצה, ויעל."

מתוך: "הכלב היהודי" כתב: אשר קרביץ

לוטי.

לבסוף כולנו יהודים לא?

ספר חובה לקרוא, באמת.

"כמה אחכה לך אהובתי, ימים ולילות עד שתבואי איתי,

ליבי מחכה תמיד יהיה שלך, ותמיד אומר לך כמה אני אוהב אותך."

בלילות אצפה בך נרדמת לידי. אז בואי אלי, נלך יד ביד אל עבר שקיעה,

אני אקנה לך מתנה, מה עוד אוכל לומר לך ילדה.

אלטף את ראשך ואשיר לך את שיירי, תישארי רק איתי עכשיו,

תבואי אלי. סרנדות אשיר לך נשמתי, פרחים אני אביא לך

ואקדיש לך את כול שירי, ולא אפסיק לומר לך, כמה אני אוהב אותך.

"מה אעשה בלעדייך, אהובתי זה כיאלו אין לי חיים בתוך נפשי,

בין השעות 1 ל-2 בוכה עלייך כמו ילד קטן, לא יכול בלעדייך, למה אמרת לי דיי?"

לוטי.

שיר זיכרון כזה של פעם. תודה לך. מין חיוך סתמי (: