"וירא כורש כי עלה על הדרגנוע הלבן וימשוך אחריו את המריצה, ויעל."

סגור בתוך עצמו, עמוק מאפיל, שחור כהה, עיגולים שחורים, פסים, קווים, הכול בשחור כהה. השמיעה התחדדה, הליכה יחפה, מין ריגוש כללי שכזה. נפלתי, הרגשת אבנים ועקיצות ברגלים, נגיעות ומישושים, דקירה על היד, חדר, מלא סיכות חדות ומסמרים, שחור כהה, נפילה. נפטר, נפל, אכזב, קנאה של מרירות, חדר נוראי. רגלי נמעכות, רגלי ליכלוך, ליבי ליכלוך.

לוטם.

זה נוגד את כל הכללים.

אכנס לסטודיו, אלחוץ את נעלי, ואת בגדי, אלבש את הבגד גוף שלא לבשתי ממזמן, אסתכל עלי במראה, אמצע את הדברים הגרועים בי, בבגד גוף, רגיל. פשוט. ללא גרביונים. אני מפעילה מוזיקה עומדת באמצע החדר, הכול עדיין שקט, פתאום לאט לאט המוזיקה מתחילה לפעול, אני זזה, כול גופי זז, אף אחד, אבל אף אחד אף פעם לא ראה אותי רוקדת, ואני קופצת ונופלת וקמה וממשיכה, ומקשיבה למוזיקה וזזה בהיסחפות, ומסתובבת ומחייכת וכבר שוכחת מהדברים הרעים. ופתאום אני נזכרת כמה התגעגעתי לזה. המוזיקה הייתה כ"כ חזקה, לא רציתי לשמוע שום דבר אחר. הדלת נפתחה ומישהו מתיישב מאחורי הפסנתר, אני עוצרת את המוזיקה והוא מנגן, אני מסתכלת עליו דקה או שתיים, והוא מנגן, והוא מסתכל עלי, והוא מנגן כ"כ יפה, אין דבר יותר יפה ממוזיקה אמיתית, חייה. הוא מסתכל ומחייך, התחלתי לרקוד, אני זזה בכול החדר, ומחייכת מכול הלב, אין יותר מאושרת ממני. כ"כ התגעגעתי.

לוטם.

לפעמיים קצת להתגעגע גורם הכי טוב בעולם.

לפעמיים לנסות ולהתאמץ גורם להכי טוב שיש. וזה מתחיל.

שובל ארוך ארוך של אבנים הנופלות אחת אחרי השנייה לרגל חוף הים, שובל צבעוני של אבני חן, ואבנים סתם רגילים. גשם עצום, אבל לא צריך להתקוף או להתגונן מהם, הם כמו גשם, נוגעים ולא כואבים, פשוט גשם של מטאורים. אני דורכת על החוף עם רגלי היחפות אני מרגישה חול קר וכ"כ נעים. אני מטיילתי לי, בזמן גשם המטאורים. אני נדהמת למראה. אני נשכבת על החול ומסביבי נוחת הגשם הזה, גשם המטאורים. לפתע נעמד מעל ראשי אדם גבוהה יחסית (לפחות ממה שאני ראיתי..) שטני, יש לו חיוך מקסים הוא נשכב לידי, מחזיק לי את היד. ואני מחייכת .

לוטם.

מזל טוב אמא (:

מרתון, מרתון של משאלות ותהיות, ללא כול צורך להדהים אנשים. כשאני יוצאת לרוץ אני מסתכלת סביב ומקשיבה לשקט, לנשימות שלי, רואה את רדת החשיכה, את רעש המכוניות, אני יוצאת לצלם, סתם ככה, מלא הפתעות, מרתון של משאלות, מרתון של הפתעות ואכזבות, ואני רק טועה איכן מרתון ההטבות, והחיזוקים. אני מגלה דברים חדשים בצילום, איך הכול מתפתח, על פרח שנהיה לפרח מדהים בבוקר ובצהריים הוא כבר נעלם, עם עלים שצבועים קצת בכחול, ופלפלים קטנים ואדומים מצד השכן שנראים להפליא טובים. מרתון של תמונות 100 עד 200 ואני מסתובבת ומרגישה איך הרגש עולה בכול תמונה ועל תפניות חדשות במצלמה, ואז עולות בי האלפיי שאלות איכן הרגש הזה בחיים, איפה הוא, איפה הרגש הזה שאני מחפש כבר שניים. הבנתי, שכולכן כבר מזלזלות בי והפכתי להיות טעם מר לחייכם, הבנתי שאני חלק קטן שאני כבר לא חשובה, ואתן רק מסתכלות מהצד ומביטות, מרכלות ונושמות. ואני עדיין טועה, היכן הרגש הזה? איפה הוא איפה הרגש שאני מוצאת בתמונות, איכן הוא נמצא? בפרחי הלבן סגול, בעלה שבטעות נצבע בכחול. המוני שאלות לטעם הרגש.

האדום צובע את פני בחיוך שמאיר קסמיים, הירוק פותח את האופק, את הדבר המסובך בתמונה נמצא בעזרת הראש, את הדימוי נחזיק באור השמש, את האהבה נשמור, למרות שקשה, כמה שזה סותר את החלק הקודם. דברים מסובכים נבין לבד. "ניסיון הוא מה שאתה מקבל כשאתה לא משיג את מה שרצית". לא קיבלתי את רצוני, ועל זה קיבלתי את הניסיון הזה שלהטמין את החולשה בפנים ואת ה"כוח" להוציא, אנו לא חלשים זה המראה שבחוץ.

"ניסיון הוא מה שאתה מקבל כשאתה לא משיג את מה שרצית. ולעיתים קרובות ניסיון הוא הדבר בעל הערך הרב ביותר שיש לך להציע." אני אציע את ניסיוני.

למדתי להתנצל בטוב, למדתי להתנצל עליכם בדרך מכוונת למדתי איך אתן רוצות התנצליות שבאות מכול הלב. אני רק יכולה להגיד, שאת ה"הצטערויות" שלי הייו אמיתיות ככל שזה נשמע.

"כשמתנצלים לא בלב שלם או בחוסר כנות זה לרוב גרוע מלא להתנצל כלל, כי אלה שבפניהם התנצלתם יחשבו שהתנצלותכם מעליבה. אם עשיתם משהו רע ביחסכם אם אדם אחר, הדבר הזה נשאר שם כמו דלקת. התנצלות טובה פועלת כאנטיביוטיקה. התנצלות גרועה היא כמו מלח על הפצעים"

אני התנצלתי הכי שאני יכולתי בכיתי המון בגללכן, ואתן השארתן את אותה הדלקת שהשארתם. לא התנצלתם על הדברים שאתן עשיתם, ואחרי המקרה הזה זרעתן עוד יותר מלח על הפצעים. אין יותר מה להוסיף לכן, לכם, בכל לב שלם.

כול הציטוטים נלקחו מתוך: "ההרצאה האחרונה" כתב: פרופסור רנדי פאוש עם ג'ניפר זסלאו.

ספר מומולץ בחום, למדתי המון על החיים, למדתי המון על עצמי. למדתי להעריך.

לוטם.