יש הסוברים שאני ילדה קטנה. למען האמת, גם אני חושבת כך. ילדים קטנים לא מבינים צביעות. ילדים קטנים רואים את מה שמעבר להבעת הפנים. הם מרגישים. מבלבל אותם לראות מישהו מחייך כשהם יודעים שיש בו רגש של כעס, או חוסר חיבה.

אני לא מבינה פוליטיקאים, כי זו הדרך שלהם. להסוות שנאה, קנאה וכעס מאחורי מסכה של "ויכוח אידיאולוגי". אני טוענת שכל ויכוח, כל התנצחות, יוצרים רגש שלילי כלפי הצד השני, ולא רק ויכוחים פוליטיים. אין חיה כזאת ויכוח לשם ויכוח.

פוליטיקה, גם אם ראשיתה בשאיפה אמיתית להביא לשינוי, יוצרת רוע. לבני אדם קשה לשמוע דעה מנוגדת לשלהם, וברגע שזה מגיע לשיח ציבורי הקושי הזה הופך למשהו רע מאוד. לעמוד על שלי בכל מחיר וילכו לעזאזל כל השאר. מותר להגיד מה שרוצים, מותר לעשות מה שרוצים, והרי אף אחד לא אמור להיפגע כי אין כאן עניין אישי. האמירות הקשות הרי לא מכוונות כלפי אדם מסוים, אלא כלפי אידיאולוגיה. זה בולשיט. הכל עובר מהר מאוד לפסים אישיים, עם כל הכוונות הטובות ועם כל כוונות הזדון, ושמישהו יעבוד עליי שאין כאן פגיעה ברגשות.

שונאת את זה. אם תפגוש במישהו שאתה לא מחבב כך סתם באמצע הרחוב, תגיד לו שלום? מקובל בעיניי. זה מנומס ומוסיף כבוד. להתעלם לחלוטין זה לא הכי נחמד. אם תוסיף לשאול אותו על חייו האישיים בחיוך מזוייף ו"יו, איזה כיף היה לפגוש אותך" למרות שאין זה כך, אתה צבוע, וזה מגעיל יותר מכל התעלמות. בשביל מה זה? כדי להראות שאתה בסדר? כדי שלא יחשבו עליך רע? כדי שתוכל לעשות וי ולהעיד על עצמך שאתה בנאדם טוב? יחידי סגולה מבינינו אכן יכולים להרשות לעצמם לעשות כן, כי הם באמת מתכוונים לזה. כי הם לא מעוניינים להיזכר בעבר, והמפגש אכן עורר בהם רגש חיובי. 

ברור לי שיש צורך באנשים שכן יעשו את זה. כך עובדת הפוליטיקה, ואנחנו צריכים מישהו שייקח על עצמו את ניהול המדינה הזו, גם באמצעים מפוקפקים. רק קצת קשה לי לראות, האמת, איך אדם שמסוגל לדרוך על אחר בלי להניד עפעף, שמסוגל להתבטא באופן מחריד כ"כ, גם אם מתוחכם להפליא, מסוגל להיות רגיש מספיק כדי לראות בסבלותם של האנשים הקטנים. אנא, האירו את עיניי.