הכל בסדר ממש. אני עובדת במשרה מלאה, לומדת כל יום דברים חדשים ונמצאת עם אנשים טובים. הבוס שלי יודע על החרדה החברתית שלי כי סיפרתי לו, והוא נותן לי מרחב תמרון שלא הייתי יכולה לצפות לטוב ממנו. אני מתקדמת ומצליחה לדבר וליצור קשרים התחלתיים עם המטופלים הקטנים שלי ועם ההורים שלהם. אני פחות מפחדת, יותר מעיזה ויותר מרשה לעצמי לטעות.

אני עם הפנים קדימה, בלי ספק, אבל הכל איטי מאוד. תהליכים משמעותיים הם הדרגתיים ואין מה לעשות, צריך להתאזר בסבלנות. אבל בגלל זה אני רק נמצאת עם אנשים טובים ולא מתחברת עם אנשים טובים או מבלה עם אנשים טובים. בגלל זה בערבים או בבקרים הפנויים שלי אני נחה ממש טוב, שזה נהדר, אבל לא יוצאת ונפגשת.

אני מכינה עכשיו סלסלאות חמודות כאלה למשלוחי המנות. לא הצלחתי להעלות תמונה, אבל זה כרוך בשריגים ופרחים (מלאכותיים) וזה כיף מאוד. חשבתי להתאים את עצמי למשלוחי המנות שלי ולאסוף את השיער בצורה האלגנטית הזו כמו תמיד, שאני נראית קצת כמו זר פרחים בעצמי, ולהשחיל המון פרחים בשיער. אחר-כך הבנתי שבכלל ככה אני רוצה להיראות בחתונה שלי, מועצמת ע"י התלתלים שלי בתסרוקת אלגנטית שזורה בפרחים. וקצת חשבתי מחשבות רודפות מטופשות כאלו. שאולי אם אעשה את זה עכשיו, בחתונה זה לא יהיה מיוחד. שאולי אם אעשה את זה עכשיו, לא תהיה חתונה. שאולי זה לא משנה בכלל, כי ממילא לא אתחתן לעולם. אני הרי לא מספיק טובה בשביל אף אחד. אף אחד לא מספיק טוב בשבילי. אף אחד לא מספיק איתמר בשבילי. 

אני בדירה הנהדרת שלי, שאני מסוגלת לשלם עליה ולתחזק אותה, וזה ממש לא מובן מאליו. אני פה, מכינה סלסלאות למשלוחי מנות ברוגע, שזה גם ממש לא מובן מאליו. אני אוכלת אוכל שקניתי בעצמי ובישלתי בעצמי בזמן הפנוי שלי, ואלו דברים מאוד לא מובנים מאליהם. ואני עושה את כל הדברים האלה לבד, כי אני לא יודעת אחרת.