חיים של בחור אחד

אז אני לא אכתוב עכשיו קטע הכרות, כי אם תסתכלו על הפרצוף שבחרתי למצברוח, תבינו שזה עוד לא ממש הזמן. אני יכול רק להניח שלאט לאט תכירו, אם מישהו בכלל יקרא את הבלוג הזה. הו, האופטימיות.

היום ישבתי לי עם חברה טובה מהתיכון שלומדת בשנה שלי פה באוניברסיטה, שלא ראיתי מזמן. היא גרה רחוק ממני, ובאופן כללי התרחקנו בגלל הסיפור שתכף תשמעו. פעם היינו חברים קרובים מאוד, גרנו באותו בניין במעונות והיינו מתראים הרבה, ומאז הפיצוץ הגדול בחבר'ה מהבית, התרחקנו לאט לאט. ממש הוכחה לתיאורית המפץ הגדול.

והשם שלו עלה. ונפל עלי געגוע. זאת לא הפעם הראשונה שזה קורה לי ואני יודע שזה יעבור, אבל ניצלתי את ההזדמנות להעלות את הכל על הכתב, כי בתכל'ס, דוגרי, ברדו וכו', רציתי לעשות את זה מזמן - יצר כתיבה בלתי ממומשת.

אז מי זה הוא, ומה הסיפור שלו?

נתחיל בלמצוא לו שם בדוי, לא אות ראשונה, זה פאסה. נקרא לו... המניאק? האידיוט? הנכה-רגשית? המתוסבך? הפסיכופט? הסוציופט? לא, נלך על דברים יותר סולידיים. שמות החיבה שלו לא מתאימים, כי זה יזהה אותו ואני לא בטוח כמה אני רוצה להיות חשוף לתביעות דיבה מצידו. שם אמיתי בדוי? אפשרי. נקרא לו... רועי. ככה החלטתי לקרוא לו באיזה סיפור שהתחלתי לכתוב על היחסים שלנו ומעולם לא סיימתי.

אז אני אתקצר בנקודות מה קרה שם -

• הכרנו מתישהו בחטיבה, והתחברנו לאט לאט.
• נהיינו חברים טובים.
• בתיכון, גיליתי במקרה שהוא הומו בלי שהוא ידע שאני יודע.
• שאלתי אותו בעדינות אם זה נכון, הוא הכחיש ולקחתי את השאלה חזרה.
• שמרתי את זה חזק בבטן והתייסרתי בשבילי ובשבילו ביחד.
• התאהבתי בו כמו שלא התאהבתי באף אחת או אחד אחר עד אז (ואולי עד היום)
• הבנתי על עצמי כל מיני דברים חשובים.
• סיפרתי לחברים הקרובים שאני הומו (או דו-מיני, זה מה שחשבתי אז, ואני לא בטוח עד היום עד כמה החלוקה בנטיה המינית היא דיכוטומית).
• סיפרתי לו שאני הומו (או דו-מיני, כנ"ל).
• סיפרתי לחלק מהחברים שאני מאוהב בו. אמרו לי לא להגיד לו כלום.
• לא יכולתי יותר לשמור את זה וכתבתי לו מכתב.
• הוא לא רצה לדבר איתי יותר ושוכנע על ידי שאר החבר'ה שהוא מטומטם.
• השלמנו, רבנו, השלמנו, רבנו.
• נסענו יחד לחו"ל, רבנו, השלמנו, רבנו, השלמנו.
• חזרנו מחו"ל, רבנו.
• השלמנו.
• הכרנו בחור שהוצג כחבר הכי טוב שלו. בשלב הזה לכולם היה ברור שמשהו שם מוזר, אבל התחברנו איתו והיינו איתו בקשר.
• הבחור התנדף חזרה לארץ מוצאו.
• נשארנו קצת בקשר.
• הוא בא לבקר בארץ ורציתי לפגוש אותו כשהוא בעיר. הוא סירב ואמר שהמצב ביניהם לא משהו ולא נעים לו לפגוש אותי. ואז הוא סיפר לי שהם לא היו חברים טובים, אלא סוג של ביחד.
• רועי גילה שהבחור סיפר לי. ניתק איתי כל קשר, ויצא מהארון בפני החבר'ה. סירב להיות איתי באותו מקום.
• שנה ומשהו אחרי זה, אנחנו עדיין לא מדברים, ובמהלך השנה נפגשנו אולי 3 פעמים באירועים שונים, כולל פעם אחת בהפתעה כשהוא הגיע לעיר (הוא לומד במקום אחר) וראיתי אותו ליד האוניברסיטה. מיותר לציין שנהייתי לבן וחברה שלי הייתה צריכה לתמוך בי. זה עלה לי בחזרה על קורס כי נכשלתי במועד ב' שלא הצלחתי להמשיך ללמוד אליו באותו ערב.
• זה היה תחילת סוף החבר'ה המגובשים מהתיכון. כנראה ששניינו היינו גרעין קשה יותר ממה שחשבנו. 

יותר משנה אנחנו לא מדברים. בהתחלה זה היה מלווה בהרבה מרמור, בהרבה עצב ובהרבה כאב. כשגיליתי שהוא לא מדבר איתי, ניסיתי להעביר לו בדרכים בהן הוא לא יכול לסנן אותי שאני מצטער שהייתי טיפש, שטעיתי ושהוא חשוב לי. ניסיתי כמה פעמים ולא זכיתי לשום פידבק הגיוני. ואז התייאשתי. הוצאתי אותו מהחיים שלי לחלוטין, או כמעט לחלוטין. הוא הפך למושא לעג ומרמור אצלי בקרב החברים שלא הכירו אותו. אבל מדי פעם אני מתגעגע אליו. לשיחות הקלילות שהיו לנו, לשגעונות קטנים של שנינו כמו לנסוע לים לראות סערה, או טיולים בחופשות למדבר, לצאת לשתות בירה בלילה, לנהל שיחות שלמות בתחלופת מיילים, לארגן ארוחות ערב מושקעות לחבר'ה...

הפעם האחרונה שראיתי אותו הייתה בדצמבר האחרון, קצת פחות משנה (שבוע או משהו) אחרי שהוא העיף אותי מחייו. חברה טובה מאוד שלי החליטה לערוך את מסיבת היומולדת שלה אצלו בבית הגדול שלו, אותו המשפחה שלו עזבה שבוע אחרי זה. אז שילבו מסיבת פרידה לבית ומסיבת יומולדת בשבילה. אם לא הייתי אוהב אותה כל כך הייתי מודיע שאני לא מגיע אליו הביתה, כי הוא גם לא ממש רוצה אותי שם. אבל יומולדת זאת יומולדת, ואני אוהב אותה. אז התגברתי. לבשתי על עצמי את ארשת 'החיים יפים ונפלאים ולא אכפת לי ממך'. אני צריך לתבוע את היצרנים, כי היא הייתה כל כך שקופה שמי שמכיר את הסיפור ידע בדיוק מה אני מרגיש.

(אפילו עכשיו, בפלייליסט ששמתי לי ברקע מתנגן השיר What Do New York Couples Fight About שהוא אהב בזמנו והכיר לי אותו)

אחרי אותו ערב חשבתי לכתוב לו מכתב ולנסות לראות אם אנחנו יכולים כבר לחזור לדבר, ובניגוד להרגלי כקודש, לא לספר לאף אחד כדי לא לשמוע עצות וביקורות. אבל נתתי לעצמי מגבלה - לחכות כמה ימים כדי לראות אם אני עדיין ארגיש ככה. בסופו של דבר הבנתי שזה יהיה עלוב וסמרטוטי ופשוט ויתרתי. כשסיפרתי על הרעיון בדיעבד, אמרו לי שעדיף שלא עשיתי את זה, כי התגובה שלו לא הייתה בדיוק מועילה לי. ועכשיו שוב, אני באותה הרגשה. דיברנו עליו בעקיפין, לא עלי ועליו, אלא עליו, בשיחה עם החברה הזאת הערב. ואני מגלה געגוע. אני יודע שיעבור.

אני רוצה לדעת מה קורה איתו. איך החיים שלו בתור הומו, מה הוא מרגיש, עם מי הוא יוצא, להכיר את החברים שלו, לראות אם יש לו חבר, לשמוע איך הוא מתקדם עם לקבל את עצמו (אחרי הייסורים והשנאה העצמית, שהסבירו התנהגויות דכאוניות בתקופה שעוד לא ידעתי עליו), לספר לו קצת על עצמי, לדעת שיש עוד מישהו מהחבר'ה שלי, הישנים, שאוהב בדיוק מה שאני אוהב. ביחד אנחנו לא נהיה. אבל חברים טובים... הבסיס קיים. אבל הוא לא יודע לסלוח, במקומות שאני סלחתי והמשכתי הלאה. הוא לא יסלח לי על זה עכשיו, אולי עוד כמה שנים כשהחיים שלי יהיו אפילו יותר רחוקים משלו ממה שהם עכשיו. וכבר עכשיו הוא כביכול לא מכיר את החיים שלי (למרות שאת הפרטים החשובים הוא שומע בשיחות עם החברים המשותפים, בדיוק כמו שאני שומע עליו).

ורק לחבק אותו. חיבוק חברי. כשאני יודע שהוא כבר לא מסתיר כלום.

זה הזמן להדליק עוד סיגריה, ולנסות להירדם. אני קם בשעה 5 בבוקר לעבודה, והשעה כבר נושקת ל-2. ואם אני אתעורר מאוחר, אני שוב אפספס את האוטובוס ואבזבז 30 ש"ח על מונית...

NP: Drugs Don't Work - The Verve