חיים של בחור אחד

יהבנתי שיש לי משפחה אלטרנטיבית. אין שום רע במשפחה הביולוגית שלי, לפחות לא יותר רע מכל משפחה ישראלית-ממוצא-פולני אחרת שאני מכיר. אבל יש לי פה בעיר גם משפחה גדולה, אלטרנטיבית.

כשעברתי לפה, לפני שנה וחצי, הכרתי שניים וחצי אנשים, ביניהם השותף שלי וחברינו המשותפים. לאט לאט הכרתי גם חבר'ה מהלימודים, והייתי יוצא מדי פעם לשתות בירה איתם, או שהיינו הולכים לאכול משהו בעיר, או כל בילוי אחר שאני יכול לחשוב עליו. חברים, וזה במקביל להתפרקות החבורה שלי מהבית, בגלל אותו אחד שהזכרתי כבר. אז היו לי חבר'ה, והיתי מגיע לפעמים להורים שלי ונפגש עם חבר'ה שם, ופה ושם שיגועים עניינים.

אבל לאט לאט התחלתי להכיר עוד אנשים. אדם אחד, ואז חברים שלו, ועוד חברים, ואנשים אחרים שהוא מכיר, ואנשים אחרים שאני מכיר, ולאט לאט נוצרה לי משפחה. משפחה שהעברתי איתה חג או שניים כשלא היה לי כוח לחזור להורים שלי או כי העדפתי לבלות איתם את הזמן, משפחה שאחד מחבריה יהיה תמיד זמין אם יש בעיה, משפחה שמכירה את כל השגעונות והשטויות שלי, וחלקם אפילו מצחיקים אותם. כזאת שמחבקת כשצריך, ומרביצה כשמגיע (לא אלימות פיזית אמיתית,, אין צורך להתקשר לקדמן. בעצם, אין צורך להתקשר לקדמן כי כבר קצת עברתי את הגיל).

הפעם הראשונה שהבנתי את החשיבות של המשפחה הזאת, הייתי כשרציתי לצאת מהארון מול ההורים שלי. מול חברים שלי יצאתי ברגע שהבנתי בעצמי. זה היה פשוט ונחמד. אבל הורים - זה משהו אחר - אני לא אוהב לערב את ההורים שלי בחיי הפרטיים, וזה גם ככה משהו שמאוד קשה לעשות (ועל זה בפעם אחרת). המשפחה הזאת נתנה לי ייעוץ (כי רובם כבר עברו את זה בשלב זה או אחר) ותמיכה. ישבתי עם חבר (אח? אמא? אבא? דוד? סבתא? זאת משפחה מאוד מעוותת...) לאכול משהו כמה ימים לפני שתכננתי לספר להורים, והוא שאל אותי מה יכול להיות הדבר הכי גרוע שיקרה לי. אמרתי שאלימות זאת לא אופציה, לא אצל ההורים שלי, אבל מקסימום, ושאני בכלל לא צופה שזה יקרה, זה שהם יודיעו לי שהם מנתקים איתי כל קשר, ואז אני פשוט אצטרך לארגן את עצמי, להפסיק ללמוד לתקופה ולהרוויח כסף כדי להחזיק את עצמי בלעדיהם, אבל שזה אפשרות כל כך לא סבירה, אבל הכי גרועה. אחרי הנהון ומבט אמפתי הוא אמר לי 'רק תזכור שיש לך גם משפחה פה'. משפטים כאלה מחממים גם את הלב של כלבות זקנות ומרירות כמוני.

חצי שנה אחרי זה, הגזר פוגש בחור מקסים בתל-אביב, הם נפגשים עוד פעמיים, הסקס מטורף, והגזר מתחיל להתאהב. בשיחת טלפון שבוע אחרי זה, נפרדנו. לא בצורה מגעילה, הבחור אמר שהוא לא בדיוק יודע מה הוא רוצה, ואיפשהו גם האקס היה מעורב בזה, מה שהעיף אותי לתהומות של דכאון רציני. צעדתי לי חזרה עם עיניים לחות לפאב הקבוע שם ישבו רוב חבריו, ביקשתי מהבעלים שהיה בבר וגם הוא אחד מחברי האהובים, משהו חזק לשתות, וסיפרתי לו שזה נגמר עם הבחור המקסים. אחרי כמה כוסות משקה מחוזקות, התחילתי להרגיש את הדמעות הרציניות עולות לאט לאט למעלה, ופרצתי בבכי מתייפח, מהסוג הבלתי נשלט. כמויות האהבה שהורעפו עלי באותו הערב מהחברים שלי הם מה שהחזירו אותי בימים אחר כך חזרה למסלול. כל אחד שראה אותי דומע את עיני למוות חיבק אותי חיבוק חזק, בלי להגיד כמעט אף מילה. חבר אחד אמר לי שאני חייב לזכור כמה הם, חברים שלי, אוהבים אותי, ושאני מוקף בכל כך הרבה אהבה. אוי, כמה שאהבתי אותו על המשפט הזה.

את הערב הזה סיכמתי בצעידה קצרה חזרה הביתה, ראש לאסלה, ניסיונות כושלים להקיא, התעלפות מוחלטת על המיטה תוך המשך ההתייפחות, שינה עד הצהריים ובחילה איומה ב-24 השעות שלאחר מכן. מסקנה ילדים? שני וודקה רד בול, ייגרמייסטר ולונג איילנד אייס טי מחוזק בצירוף שברון לב קטנטן, זה לא נעים.

משפחה לא-ביולוגית שלי, אני אוהב אתכם הרבה.

ולאירועי היום שעבר, חשובים לא פחות

אני נוסע מחר לטיול, והייתי אמור לנסוע בטרמפ עם חברה להורים שלי ומחר בבוקר לנסוע לטיול משם, אבל לא היה לי כוח לנסוע והעדפתי להישאר פה עם חברים שלי ועם חברה שישנה אצלי, אז הלכתי לאכול לצהריים קצת סושי איתה ועם עוד חברים, ביניהם בחור אחד מקסים, שהוא במקרה ובלי קשר לכלום, טרנסג'נדר, או בשפת היומיום, טרנס. במקרה שלו, זה אומר שהוא, בפשטות ובלי להיות פוליטיקלי קורקט, גבר שנולד בגוף של אישה והוא, וכולם, מדברים אליו ועליו בלשון זכר. כשרציתי ללכת עם החברה שישנה אצלי לאיזור התעשייה לקנות את השידה שאני צריך (אין לי מקום בארון לכל הבגדים שלי...) הוא הציע להקפיץ אותנו, ובסופו של דבר גם הצטרף אלינו. משם זה התגלגל לשופינג בחנות העודפים הסמוכה של קסטרו, שם ניסיתי לבזבז את התלושים שקיבלתי מהעבודה לפסח וכפרס על התחפושת לפורים, אבל הם לא מקבלים תלושים. אבל כבר הגעתי, מה, לא נעשה שופינג? אז בזבזתי 480 ש"ח. לא נורא. ועוד נשארו לי תלושים. אז יצאתי גם עם שידה חדשה שהתחלתי להרכיב (לא פשוט כמו איקאה!) וגם עם הרבה בגדים לשים בתוכה. אז הגענו שלושתנו אלי, לאכול בביתקפהמסעדה ליד הבית שלי, המשכנו לפגוש את החבר'ה, בילינו בערב נחמד, וחזרנו לאותו מקום, הפעם בשביל קינוח, עם כולם... ועם כל מה שאכלתי היום, אני עדיין נראה כמו פליט בוסני. בהחלט יום פורה ונחמד, בלי עבודה, בלי לימודים ובלי יותר מדי דברים כבדים.

כשפגשתי את החבר'ה, היו שם גם שני החברים שלי שהתחילו לצאת ולא סיפרו לי. אמרתי שלום, כי טינה אני לא יכול לנטור להם, והלכתי לחדר האחורי. ואז נכנס אחד מהם, ההוא שיצאתי איתו אז, ואמר לי שהוא סיים את זה בדרך לפה. הרגשתי קצת רע עם עצמי שזה ממש קצת שימח אותי, אבל מכיוון שבכל מקרה זה לא היה רציני, הבחור השני יתאושש עוד מעט. את עזרתי לא יכולתי להציע כי הייתי תקוע בין שניהם ולא רציתי להביך. אבל הוא קיבל את החיבוק הנורא נורא גדול שלי, והחלפנו כמה מילות עידוד בגרמנית (פטיש משותף של שנינו, הייקים).

וכמו שאמרתי, מחר אני נוסע לטיול, מין קבוצה של הומואים שיוצאת לטייל ביחד בלי גוף רשמי שמארגן. כל חודש וקצת למקום אחר, עם גרעין קבוע ואנשים מתחלפים. הייתי בטיול כזה פעם והיה נחמד. אני מקווה שהפעם ההומופוביים העצמיים יהיו מיעוט בלתי מורגש, כי אין לי כוח להתחיל להצדיק את עצמי שאני לא עומד בסטנדרטים של הגבריות המסוקסת שהם חושבים שצריכה להיות מנת חלקם של ההומואים באשר הם, או להסביר להם שניתוחים לשינוי מין, או בשם הנכון יותר, sex reassignment surgeries, הם לא מה שגורמים ל'בעיה' הזאת, אלא להפך. לא יאומן כמה סתומים אנשים יכולים להיות, או לפחות מושפעים בצורה מחרידה מהחברה הסגורה שסביבם. מישהו אמר לי בזמנו שהם מנסים להציב את גבול ה'נורמליות' קצת אחריהם, וכדי שהם ייחשבו לנורמליים למרות שהם הומואים, הם צריכים קבוצת ייחוס 'לא נורמלית'.

אני צריך לקום ב-6.30 כדי לנסוע לתל אביב לפגוש את מי שייקח אותי ועוד חבר לטיול, והשעה כבר כמעט 5. ויתרתי על שנת הלילה, ואני אשן בדרכים, כי התיק עוד לא ארוז ואני פשוט לא אקום. נראה בדקות הקרובות מה קורה איתי. מהטיול, ישירות חזרה למשמרת לילה בעבודה במוצ"ש... איזה כיף :-)