חיים של בחור אחד

אז כמו שאמרתי, לא היה ברור אם ניסע לטיול שתכננו עם הקבוצה, או שניסע רק שנינו כי כבר נערכנו לטייל ולא התחשק לנו לפספס את הסופשבוע. בסופו של דבר, אחרי עשרות טלפונים שהמארגן של הקבוצה עשה, בסוף מצאו לנו מקום, ונאלצנו לנסוע לבית קמה בשביל שיאספו אותנו, כי זה יותר נוח מבחינה איסופית.

הקבוצה הזאת היא רעיון די מגניב - קבוצה של חבר'ה שאוהבים לטייל, והם במקרה גם הומואים. על שני הבסיסים המשותפים האלה, הם מארגנים טיולים, באחריות המשתתפים בלבד, כלומר, המארגנים מארגנים אבל זה לא יותר מסודר מלצאת לטיול עם חברים שלך. בקיצור, כיף ממש.

אז הטיול הזה היה למכתש רמון. בגלל כל העיכובים הגענו לשם קצת לפני שהחשיך, ואנחנו היינו האוטו הראשון, מתוך 5, שהגיע. הנהג שלנו חזר למצפה כדי להביא קרשים, הספיק לחזור אלינו (היינו מרחק של 20 דקות נסיעה מערבה משם, על המצוק) והמכוניות האחרות עוד לא הגיעו, כולל הבחור שאיתו נסעתי, שנשאר בבית קמה לחכות לטרמפ שלו. שעה וחצי.

התארגנו על מדורה ואני הוכחתי גבריות ממלכתית כשהלכתי להביא גחל ממאהל שכן להדליק איתו את המדורה. אחרי שהדלקנו את המדורה, ישבנו לעשות סבב הכרות קצרצר, וכל אחד היה צריך לספר סיפור שקשור לכיוס, ואם לא היה לו, אז לקור, ואם לא, אז מצאנו אלף ואחד נושאים. זה הגיע לנושאים כמו שיחות טלפון למונגוליה, התאבדות של שותפה דכאונית, וחיי הערסים בבת-ים. מיד אחרי זה הגיע השלב הנפלא ביותר בטיול - ארוחת הערב. התחלנו לזלול, וכשהרגשנו מרוצים מספיק אחד החבר'ה, בחור עם תלתלים בלונדינים יפים יפים, הוציא גיטרה ושרנו מכל הלב שירים עבריים. משום מה, רוב השירים בעברית הם שירים מדכאים רצח. אני אישית ניסיתי להשרות אווירה הומו-אקטיבית לשרבו"צ (שירה בציבור) הזאת, כשניסיתי לשיר שירים שמדברים על אהבה בלשון זכר כפול. הצלחתי לצרף אותם לזה רק בשיר הסיום, 'שבתות וחגים'. לפני כמה שנים יהודית רביץ אירחה את עברי לידר בהופעה של ביום הסטודנט של אוניברסיטת ת"א, ואני בתור חייל, לדעתי, שמעתי אותו מבצע את השיר הזה, כגבר, שמשמש כמאהב של גבר שנשוי לאישה. זה הפך את השיר ליותר מרגש.

"אני זוכר לי איך הרגשתי כשראיתי אתכם / ברחוב לא מזמן / הייתי בסדר לא הראתי שום סימן / אבל בלילה איך בכיתי / איך הרטבתי את הכר / הו למה אני מתאהב לי תמיד / במה שאי אפשר?"

בטיול הזה, כבר ידעתי, היה גם האקס של רועי. מכיוון שאנחנו 'מאשימים' אחד השני בסופו של הסיפור ההוא, אנחנו ביחסים קורקטיים בלבד. כך היה גם בטיול הקודם שיצאתי אליו והוא הופיע מתוך הסבך וגרם לי להשתבץ. מדי פעם אני זורק איזו בדיחה פרטית מהזמנים שאפילו דיברנו והוא מחייך, אבל אם הוא לא ממש מעוניין בקשר איתי, הוא לא מספיק חשוב לי בשביל שאני אטרח. טרחתי פעם אחת, כשהוא יצא עם הבחור שאיתו נסעתי לטיול אתמול. הוא לא היה מעוניין, אז בעיקר בעיה שלו.

ב-קי-צור, כשסיימנו לשיר, הלכנו איש איש לשק"שו. כשרק למר אקס יש אוהל והוא ישן בו לבד. או אז הוא שיחרר הצהרה לכיווננו, ש"אם למישהו יהיה קר בלילה הוא מוזמן לדפוק על הדלת, כי יש מקום". אני מיד הסתובבתי לבחור שאיתו באתי, ואמרתי לו שלדעתי זה היה רמז. כמה דקות ארוכות אחר כך, כשהתעוררתי מרוח מטורפת שמילאה אותי באבק ובחול, ראיתי שהבחור עבר לאוהל. מפה לשם, ניסיתי להירדם, אבל כמו בסרטים, בדיוק אז התחיל לרדת גשם. בהתחלה טפטוף, ואז סוג של מבול. זה מאוד נחמד כשלא נורא קר, אבל יש גשם. טרופי משהו. טרופי בתחת שלי ובגרביים הרטובות שלי. הכנסתי את הנעליים לתוך השק"ש מה שלא בדיוק עזר להן, כי גם לשם נכנסו מים. אבל פחות, כך שיחסית היה בסדר. אני ויתרתי על הצטרפות לאוהל שלהם, מתוך כבוד לבחור ששלחתי למשימה, אבל בשלב מסויים שמעתי גיזרי שיחה שלהם והסתבר שהוא לא התכוון לרמוז שום דבר. או אז חיכיתי להזמנה להצטרף, אבל למרות ששמעתי שנורא דואגים לי שם באוהל, הסיבה היחידה שהפנס הופנה לעברי היה בשביל לחפש את היתד של האוהל. אז אני ישנתי. לבד. בחושך. בגשם. נו, מה, אני עשוי מסוכר?

בשעה 5 בבוקר, עם ההשכמה, גיליתי שאני רטוב למדי, ובשעה 6, כשהתחלנו ללכת, עדיין הייתי רטוב, וגם חלק מהמעיל. נעים זה לא היה, אבל התחממתי אט אט כשהתחלנו לטפס. עלינו, ירדנו, עלינו, ירדנו. טעינו בדרך, התפצלנו בטעות, מצאנו את דרכנו חזרה, המשכנו לטפס, ירד גשם, הפסיק, היה חם, היה קר, היה נחמד, ולקראת סוף המסלול, בירידה האחרונה, הברך שלי החליטה לשבוק חיים והשמיעה מין פק קטן, ובמשך כל הישורת האחרונה של הטיול צלעתי להנאתי. המסלול, רק לסבר את האוזן, היה בסביבות 16-20 קילומטר. למרות שבמפה כנראה לא סימנתי אותו נכון כי יצא לי פחות. אם למישהו יש סריקה עם חלק קצת יותר מזרחי של המכתש, שיגיד לי ואני אבדוק שוב.

 כשהגעתי חזרה הביתה, בסביבות 9, החלטתי שאני חייב למהר, כי צריך להספיק להגיע לעבודה עד 11, אז התקלחתי (ומזל שהספקתי, חשבתי שאני הולך להתקלח במקלחת במשרד), ורצתי, או בעצם, דידיתי, לסופר פארם כדי לקנות לי תחבושת אלסטית, כי מהרגע שירדתי מהאוטובוס כבר לא יכולתי ללכת כמו בנאדם. גם עכשיו אני לא יכול, אבל עכשיו יש לי תחבושת אלסטית מגניבה של uriel שגורמת לי להראות ספורטיבי. כן כן, אני, ספורטיבי. אבל שוב אין חדר כושר מחר... כואב מדי עדיין.

החבר'ה בטיול היו נחמדים. היה שם מישהו ממש חמוד, שנסעתי איתו בחלק מהדרך הלוך לדרום. באופן מפתיע מסתבר שגם הוא מקושר איכשהו לחברים שלי מהמרכז, ולחבר אחר מפה. התפדחתי לנסות ממש להתחיל איתו, אבל כן ניסיתי להראות עניין בצורה עדינה ולא מעיקה. כהרגלי בקודש ניסיתי להבין כל חיוך וכל מילה שהוא דיבר איתי, ועדיין לא הצלחתי. הבחור-שאיתו-נסעתי (זה נהיה כבר שם בדוי) אומר שלא נראה לו שהבחור הזה היה מתנגד, עכשיו אני רק צריך למצוא איך אני יוצר איתו קשר בצורה בלתי-מעיקה ובלתי-מפחידה.

אוי, והוא גם שר נורא יפה. כל כך חמוד...

כשחזרתי הביתה גיליתי במקרה שהבחור שאירגן את הטיול היום, הוא זה שכותב את הסיפורים שאני הכי אוהב לקרוא בגוגיי, אלה שאני קורא ומזיל דמעה בסוף כל אחד ואחד מהם. אם הייתי יודע את זה במהלך הטיול היום, סביר להניח שהוא לא היה יוצא בלי ניסיונות נואשים שלי להתחיל איתו.

זהו, עכשיו אני בעבודה, מנסה לא להירדם, עד מחר בבוקר לפחות. יש מצב שיבוא לי לכתוב פה עוד. אתם תאלצו לסבול את זה ולקרוא את זה. אם אני יכול, גם אתם יכולים!