חיים של בחור אחד

נתחיל במשהו אחר - לא קמתי בסוף לשיעור הראשון - במקום ללחוץ על סנוז, לחצתי על ביטול והתעוררתי ב-1. מזל שקמתי לשיעור של 2.30, כי הוא שיעור עם נוכחות חובה. אז דידיתי עם ברכי הפגומה לכיוון האוניברסיטה. זה היה יופי.

אז פריט ההכרות הקטן שלי הוא היציאה שלי מהארון. יש כאלה שעושים את זה בגיל 13, ויש כאלה שעושים את זה בגיל 40. אני הלכתי על הממוצע, וזה לקח לי בערך 4 שנים להשלים תהליך כזה.

הבנאדם הראשון שלו בעצם סיפרתי באמת, היה איזה מישהו מהטירונות שלי. בחור נחמד שסיפר לי שהוא כותב לאיזה ירחון נוער מדור חדש על וידויים לוהטים, אז סיפרתי לו על השתעשעויותי עם בן-כיתה שלי. תהיתי אם גם הוא הומו, אבל הוא טען בתוקף שלא, ושהוא לא פוסל לנסות פעם. קצת אחר כך הסתבר לי שהוא כותב בזמן הורוד, ואחרי זה גם פגשתי אותו במסיבה בת"א. מיותר לציין שהוא חטף ממני על הראש, אבל הכחיש בתוקף שהוא הכחיש את היותו הומו. חבל שהוא הכחיש אז, השמירות היו יכולות להיות הרבה יותר מעניינות.

אבל את הצעד האמיתי הראשון עשיתי עם חברים שלי מהבית. לחברה הראשונה, תמר (כל השמות בדויים, כמובן), סיפרתי בקונסטלציה מוזרה - היא התקשרה וסיפרה לי שמישהי שמשרתת איתה, שהגדירה את עצמה כביסקסואלית, אמרה לה שהיא מוכנה להיפרד מחבר שלה בשביל שהן ינסו להיות ביחד. זה מאוד התאים לי, אחרי שתקופה ארוכה התחבטתי אם לספר, ולמי. אז סיפרתי לה. וסיפרתי לה שאני מאוהב ברועי. היא הגיבה די בסדר, לא שהיא הופתעה או משהו, אבל זה היה מאוד משחרר. מ-אוד.

בסופשבוע שאחרי זה נסעתי לטיול עם החבר'ה, ושם סיפרתי לעוד כמה חברים, כולל לרועי. אבל על זה כבר כתבתי. רק חברה אחת, שמחה, שהיא בעצם החברה הכי טובה שלי, נשארה בערפל. היא לא ידעה כלום, ואפילו, יש לציין, לא חשדה לרגע. זתומרת, היא חשדה, אבל היא חשבה לעצמה כנראה שהייתי מספר לה אם זה היה נכון. ואם לא סיפרתי, אז זאת כנראה רק שמועה מרושעת.

מאז התחלתי לצאת קצת למסיבות, סיפרתי לחבר וחברה מהצבא, התחבאתי קצת פחות, היה לי למי לספר את סיפורי הזימה מלונדון. כשהייתי בלונדון, אותה חברה שלא נחשפה לעניין דיברה איתי במסנג'ר. מכיוון שגרתי אז עם רועי (כשותף!) הוא הצליח לעלות לי על העצבים הרבה מאוד פעמים. באחת הפעמים פשוט לא יכולתי יותר לא לספר לה, והסברתי לה על הרקע המשותף שלנו. איך סיפרתי לו, מה הוא עשה וכו'. היא קצת נעלבה שלקח לי שנתיים לספר לה, אבל הסברתי לה שהיא לא הייתה בסביבה בשוונג של היציאה עם כל החבר'ה, ואז זה נהיה קשה.

מפעם לפעם יותר ויותר אנשים נחשפו לזה, בין אם אנשים שאני סיפרתי להם, ובין אם אנשים שחברים שלי סיפרו להם (תודה באמת!). חבר אחד קיבל את זה בהפוכה, כשחברים שלי ניסו להביך אותי במשחק never עצבני אחרי כמה בירות (למי שלא מכיר - כל אחד אומר משפט על משהו שהוא אף פעם לא עשה, ומי שכן עשה צריך להרים אצבע. מי שיש לו חמש אצבעות, מקבל משימה. מיותר לציין שהפסדתי מאוד מהר). הוא היה די בשוק כשהוא שמע על כמה דברים שעשיתי.

המשוכה הכי קשה, כמו שאתם בטח יודעים, הייתה ההורים שלי. מאז שעברתי לגור לבד, לפני שנה וחצי בערך, הפסקתי להסתתר לחלוטין. הרבה אנשים פה בעיר מכירים אותי והתעסקתי גם קצת בפעילות פוליטית סביב מצעד הגאווה בירושלים והאיומים שקדמו לו. הדבר האחרון שרציתי שיקרה הוא שההורים שלי ישמעו על זה ממישהו אחר שפגש אותי, ראה אותי או שמע עלי, או יותר גרוע, שהם יראו אותי במצעד שתכננתי ללכת אליו, בלי שסיפרתי להם.

לקח לי זמן לחשוב מתי ואיך אני רוצה לספר להם, אז התייעצתי עם הרבה חברים. החלטתי לעשות את כל המשפחה בסופשבוע אחד שאני מגיע אליהם - ההורים ואחותי הגדולה. בסופשבוע לפני יומולדת 24 שלי, מין מתנה שכזאת. מן הסתם, היה לי יותר פשוט להתחיל עם אחותי, אז קבעתי איתה ליום שישי בבוקר, בשעה 8, כי זה בערך הזמן היחיד שהיה לה פנוי בלו"ז. אישה עסוקה. בטעות, אבל ממש בטעות, היא שאלה את אמא שלי אם יש לה מושג למה אני רוצה לדבר איתה. אמא שלי כמובן נכנסה להיסטריה ולא הסכימה לשמוע שהכל בסדר ואין שום בעיה. ניסיתי להסביר לה שאני אדבר איתה ביום שישי בצהריים כי אני רוצה לדבר עם אחותי קודם. והיא פשוט לא עזבה אותי, או את אחותי. אז בסופו של דבר נאלצתי לספר לאחותי בטלפון, באוטובוס חזרה מהאוניברסיטה. התגובה שלה הייתה כל כך שלווה שזה חירפן אותי כמעט, אבל אז עברנו לפסים הומוריסטיים יותר, וזה הפך לכל כך יותר קל. כמובן שהיא לא הופתעה. האם אני עד כדי כך אוחצ'ה ואני לא שם לב?

כשהגעתי להורים שלי, נשמתי נשימה ארוכה לפני שנכנסתי הביתה, שמתי חיוך נונשלאנטי על הפנים ואמרתי שלום. הכל היה כרגיל, or so I thought. ברגע שאבא שלי נעלם מהבית (יש לו חוג ביום חמישי בערב), אמא שלי אמרה לי שהיא רוצה לדבר איתי. פם פם פם. הנה זה בא. אמרתי לה שבכיף, ובואי נשב בסלון.

"גזר, יש לך חבר?"

"לא, אבל על זה בדיוק רציתי לדבר איתך".

השיחה הייתה מאוד קשה, מאוד מעיקה ומלאה דמעות. נורא קשה לי להישאר רגוע כשאמא שלי מתחילה לבכות. היא שאלה מה היא עשתה לא בסדר, ואיך אני יכול להיות בטוח, והייתה לך חברה, והיית מאוהב בזאת וזאת, ומה היא תגיד לחברות שלה עכשיו כשהן ישאלו מה עם חברה, ומה היא תעשה עכשיו. זה לא נגמר בקבלה מלאה, אבל היא השלימה עם זה. מצחיק שלפני כמה שנים היא שאלה אם רועי ואני ביחד ואני הכחשתי לחלוטין כי אפילו לא חשבתי שאני הומו... האמהות האלה יודעות הכל. הדרישה הכי גדולה שלה הייתה שאני אספר לאבא שלי עוד הלילה, כי היא לא מוכנה לקום בבוקר ושהוא לא ידע, כי היא רוצה אותו לידה. זה לא ממש מצא חן בעיני, אבל לא הייתי במצב של ויכוח. אז הלכתי לחדר שלי, עדכנתי את חמ"ל 'גזר מספר להורים' במסנג'ר, והתקשרתי לשמחה והודעתי לה שסיימתי כמה שלבים, ושאני בא לאסוף אותה תוך רבע שעה ואנחנו הולכים לשתות קפה עד שאבא שלי חוזר אחרי חצות.

כשאבא שלי חזר, אמרתי לו שאני צריך לדבר איתו שניה. ישבנו בסלון, ואמרתי לו שדיברתי עם אמא בערב, והיא ביקשה שאני אדבר איתו גם בהקדם, ושאני, אה, הומו. היה לו פרצוף קפוא, ואז הוא נאנח קלות ואמר 'טוב, אתה עדיין הבן שלי ואני אוהב אותך'. זה היה הטריגר שלי להתחיל לבכות כמו נקבה עם בעיות הורמונליות קשות, ולהגיד לו, כמו בסרט זול...

"אבא, תן לי חיבוק"

הוא אכן נתן לי חיבוק נורא נורא חזק, ואני בכיתי לו לכתף. אני חושב שאמרתי לו שאני אוהב אותו. מאז הוא די חופשי עם בדיחות הומואים, שזה בהחלט מוצלח מבחינתי, כי זה אומר שהוא מרגיש בנוח. אז בסבבה'שלי.

החלטתי לצאת לשוטט כי לא יכולתי להישאר בבית, אז הלכתי לאיזה יזיז עבר, הזדיינו קצת וחזרתי הביתה לישון, כשבבוקר החלטתי לשמור על הדייט עם אחותי. ישבנו לקפה, סיפרתי לה את כל מה שעבר עלי, על הפדיחה שהייתה לי בחתונה של בן דוד שלי כשראיתי שם סטוץ שלי והייתי בהיסטריה שהוא יזהה אותי, ועל עוד כל מיני דברים, כשהיא מרוצה שאחיה הקטן עושה חיים. היא שאלה אותי על רועי, וסיפרה לי שהיא ידעה שהוא הומו, כי איזה חבר שלה מהעבודה מכיר את האקס שלו, או משהו כזה, והם נפגשו פעם ואז הוא ראה אותו בחתונה שלה. היא לא סיפרה לי את זה, הכלבה! זה היה יכול להיות כל כך משעשע! היא גם ידעה שהוא פגע בי בצורה כזאת, היא פשוט הבינה את זה.

חזרנו אליה הביתה, שם גיסי חיכה, ובזמן שהיא הלכה לסידורים, הוא אמר לי שהיא סיפרה לו, ושהוא לא מופתע (אולי די כבר?!), אבל שאני אדע שזה ממש לא משנה לו, והוא עדיין אוהב אותי, ואנחנו משפחה, וכל דבר שאני צריך, בכל שעה ביום, שאני לא אחשוב לרגע ואתקשר אליו. מאז, הוא ואחותי הם קיר התמיכה המשפחתי שלי, והוא מנסה להעמיד אותי במקום כשאני מתייחס להורים לא יפה.

להישאר בבית אותו סופשבוע לא יכולתי, אז נישקתי את הורי לשלום ונסעתי לחבר, שגר בדרום, שם נפגשתי עם עוד חברה ובילינו אצלו סופשבוע נחמד, כולל בילוי בחוף הים והכל. מין סופשבוע שחרור.

מאז, היו עליות ומורדות, אבל אנחנו מתקדמים בדרך הנכונה. אני משתדל נורא, וגם ההורים שלי. אין ספק, זה קשה להם, וגם להם יש ארון עכשיו לצאת ממנו, אבל לאט לאט. גם ככה אין לי את מי להביא לליל הסדר, אז אין מה להתווכח על זה :-)

ולנושא אחר בקצרה - נפלט לי שיש לי בלוג ליד כמה חברים שלי. פתאום כולם רוצים לחפש את הבלוג שלי. זה לא יהיה להם קל, כי הם בטוחים שהם יודעים לפי איזה מילים לחפש בישראבלוג. המילה הזאת לא מופיעה אפילו פעם אחת בפוסטים, אולי פעם היא תופיע. הבעיה העיקרית שלי היא שאני לא ממש רוצה שהם ימצאו את הבלוג שלי, כי זה קצת יפריע לי לכתוב דברים שאני לא רוצה שהם יקראו. אם הייתי רוצה שהם יקראו, הייתי שולח להם במייל.

אז יש לי בקשה, חברים יקרים. אם במקרה שפר מזלכם והגעתם לכאן, אנא מכם, תודיעו לי, כדי שאני אדע איזה מידע נחשף לעיניכם, ואני לא אכתוב דברים שעלולים לפגוע בכם בלי כוונה. למען הסר ספק - אני אכתוב את אותם הדברים שתכננתי, אבל אני אגיד לכם קודם, אם זה קשור אליכם.

בתודה מראש,

ההנהלה.