הוא כתב לי שיר. הוא כתב לי שיר, כמו של משוררים. אף אחד לא כתב לי שיר אף פעם. אני אפילו לא חשבתי שאני מסוגל לאהוב שירה, אבל הוא כתב לי שיר. בא לי לתפוס אותו ו... ו... לדפוק לו... כזאת נשיקה. אני עדיין ממוגג (מלשון 'התמוגגות'). פתק בקושי כתבו לי, אז שיר?
אני מקווה שיצא לי לראות אותו ביום שלישי בת"א. ממש מקווה. אני אעשה את כל המאמצים לדאוג שזה יקרה. זו-שקוראת קצת מודאגת מההתקדמות המהירה, אבל אני מפוכח, אני מסתכל על הכל בפרספקטיבה הנכונה. לאט לאט.
ותוך כדי שאנחנו מדברים, אני קולט את הבחור האחרון שיצאתי איתו, זה ש'נפרדנו' אחרי שבוע והייתי קצת מפורק, מחובר למסנג'ר, והוא אף פעם לא מחובר למסנג'ר. לא יכולתי להמנע מלפנות אליו. אז דיברנו קצת. לא שום דבר מעניין. לא ירדתי לזנות, לא הסתמרטטתי, סתם שיחה, casual. חשבתי לנסות לגרום לו לקנא, אבל מה שלא הייתי עושה, זה היה די שקוף. אבל למקרה שהתחלתי לשכוח איך הוא נראה, ראיתי את התמונה שלו במסנג'ר. אוי געוואלד.
הבוקר הלכתי להחזיר את העגיל בגבה. בלונדי החליט אתמול בלילה שבא לו לעשות עגיל בגבה, אז קפצתי על ההזדמנות והחזרתי את העגיל בגבה שהורדתי סתם לפני כמה חודשים. הקקה הקטן כואב יותר ממה שהוא כאב כשעשיתי אותו. אה, ונחשו איפה אני? בעבודה! ייפי!
שרתי אתמול. היה בסדר. לקח לי זמן להתניע, ואת הבית הראשון שרתי עם ליווי מהצד שניסה להחזיר אותי לסולם ולתווים הנכונים, אבל כשהתאפסתי היה בסדר גמור, בעיקר יחסית לפעם ראשונה. לא היו הרבה אנשים בקהל, רוב אלה שהיו, היו חברים שלי, והרגל שלי רעדה כמו כל פעם שאני עולה על במה. אני מניח שגם הקול שלי רעד קלות, אבל בסדר, פעם ראשונה. בקיץ אני כנראה אעבוד על זה. לכוכב נולד אני לא אלך, אבל זה לא רע לדעת עוד משהו.
היסטוריה גאה
אחת התגובות על פוסט האוחצ'ות עיצבנה אותי. מישהו שם טען בתוקף שאין עתיד לשיוויון זכויות מלא, בחברה מילטריסטית כמו החברה הישראלית. שכל מה שהושג זה מס שפתיים והכל דברים בעלמא. שאין קהילה. וששונאים אוחצ'ות.
אז לא, אני לא מגדיר את עצמי כאוחצ'ה. אני מסוגל להתנהג כמו אוחצ'ה מזעזעת שלא בראה השטן (מריל סטריפ?), אבל זה בעיקר תלוי בחברה שבה אני נמצא. וזה בעיקר בשביל הכיף, או בשביל הצחוקים. או שלא, אני לא יודע ולא אכפת לי. אני לא מטיף לאהבת אוחצ'ות/קוקיצות/נשיות וכו', וכל אחד יסתובב עם מי שבא לו, אבל שנאה זה כבר מוגזם.
אז רציתי לספר לכם קצת על מאבקה של הקהילה הגאה, או קהילת הלהט"ב (לסביות-הומואים-טרנס-בי), או בל"ה (במקור ביסקסואלים-לסביות-הומואים, והחל מאתמול - בעיקר לא הטרוסקסואלים, ותודה לדי). כדי שמי שמכם שעוד לא עשה שיעורי בית, ילמד קצת.
כידוע, הומוסקסואליות (וכל שאר ה'תופעות' הקשורות) לא ממש התקבלה בברכה בעולם, עם כמה יוצאי דופן. הומוסקסואלים היו נרדפים בכל העולם, וגם בארה"ב ה'נאורה'. פשיטות משטרתיות על ברים של הקהילה היו עניין שבשגרה, והעצורים היו מואשמים ב'התנהגות בלתי הולמת'. שינויים שונים התרחשו בארה"ב לפני 1969, אך ליל ה-27 ביוני היה שונה. באותו שבוע נפטרה ג'ודי גארלנד, שהייתה אייקון קהילתי חשוב (ואמא של לייזה מינלי, לא פחות חשוב ;-)). לרוב, הפשיטות היו ידועות מראש, אך הפשיטה על הבר 'סטונוול' בניו יורק הייתה מאוחרת מהרגיל, ובה ניסו לעצור אנשים בעלי תעודות זיהוי (לפי החוק, היה ניתן לעצור אנשים ללא תעודות מזהות, אנשים הלבושים בבגדי המין השני או מועסקים במקום). ישנן כמה גירסאות לפרוץ המהומות, אחת מהן טוענת כי אישה לסבית ניסתה להאבק בשוטרים לאחר שנעצרה, והשניה טוענת כי דראג קווין התחילה להסתובב סביב אחד השוטרים אחרי שזה תקף אותה עם אלה. בסופו של דבר, פרצו מהומות קשות בעידוד היושבים במקום ויושבי ברים סמוכים, כאשר 400 שוטרים נאלצים להתמודד עם 2000 מפגינים הצועקים Gay Power. מרבית המותקפים במהלך אותו לילה היו גברים בעלי מראה או התנהגות נשיים (מה שאנחנו מכירים כ"אוחצ'ות"). המהומות חזרו על עצמן גם בלילות שלאחר מכן, וכוחות לפיזור הפגנות לא הועילו והותקפו במטר אבנים. זו הייתה ההתקוממות הראשונה והחשובה ביותר, שהובילה להקמתם של ארגונים לשיוויון זכויות לקהילה בארה"ב ובשאר מדינות המערב. חודש הגאווה מצויין מאז כל חודש יוני בכל העולם.
בישראל, כרגיל, הכל מגיע באיחור.
עד מרץ 1988, קיום יחסי מין הומוסקסואליים היה אסור בחוק, על אף שאף אדם לא הואשם בזה, אלא כחלק מעיסקת טיעון (למשל, בעילת קטין). בשנת 1998 נערך בפעם הרביעית בגן העצמאות בת"א אירוע ה"וויגסטוק", שהיה אביהם של מצעדי הגאווה בישראל. העירייה ניסתה לסגור את האירוע קצת לפני השעה 7 בערב, בטענה שזו השעה הכתובה ברשיון, אך הקהל במקום התקומם על העובדה הזאת, ובהנהגתן של מספר דראג קווינז, החלו להתפרע ולחסום צמתים, ובהמשך לצעוד לכיוון כיכר רבין. שוטרים שבאו לפנות את המפגינים לבשו כפפות גומי, דבר שגרם להתרעמות נוספת. זוהי הייתה הפריצה הראשונה של זכויות ההומוסקסואלים (וכו') בישראל. בהמשך, מאבקים נוספים כגון בג"צ דנילביץ' (יונתן דנילביץ' נ' אל-על אודות השוואת זכויותיהם של זוגות חד מיניים לזוגות הטרוסקסואלים בחברה) ובג"צ ירוז-חקק (אימוץ הדדי של ילדיהן של שתי נשים החיות בזוגיות) תרמו לקידום המאבק ההומוסקסואלי. לאחרונה אושר רישום של זוגות שנישאו בקנדה (שם הנישואים החד-מיניים חוקיים) כנשואים בתעודת הזהות, ומכך גם תרם להשוואת הזכויות של זוגות אלה לזוגות הטרוסקסואליים הנהנים מהטבות בגלל נישואיהם.
על אף הקשיים בהשגת שיוויון מלא בארץ, אפשר לראות שהחברה הישראלית מתקדמת בצעדי תינוק לעבר הכרה, והחוק מתקדם יותר מאשר בארה"ב למשל, שם הומואים החיים מחוץ לארון משוחררים מהצבא או מסורבים בגיוס. השאיפה האידיאלית כמובן היא הגעה לסטטוס חוקי הקיים במדינות כמו הולנד, או במדינה פחותה בשאר מדינות אירופה, אך אין דרך לשנות את זה מלבד מאבקים משפטיים מייגעים והצגת נראות קהילתית במוסדות השלטון או בערים הגדולות.
ואני לא יכול שלא לסיים בנימה אישית - הגיעו למצעד הגאווה בירושלים ב-21 ביוני. תלחמו על זכות הקיום שלכם במרחב. תלחמו על זכותם של הומואים ולסביות לחיות בעיר הבירה של מדינת ישראל מבלי לסבול מהטרדות. וחכו, המאבק עוד יחריף ואתם עוד תשמעו ממני על זה :-)