חיים של בחור אחד

נו, אז היום הזה היה מאוד נחמד, אפשר אפילו לתאר אותו כמושלם. הוא התחיל בליל שבת, שבו נועדתי עם שניים מחברי, סימן-תמיהה ודי, על גבי מנות יפניות משובחות, והמשיך בצפייה אינטנסטיבית בעונה השישית של 'חברים' תוך כדי עישון. אבל זאת הייתה טעות, חברים. זכרו - אם אתם נרדמים תוך כדי הצפיה, דפקתם לעצמכם את כל הלילה!

אז הלכתי לבלות קצת, וכשחזרתי וראיתי שאני לא נרדם, החלטתי להמשיך לצפות בסרט שהתחלתי לראות שוב השבוע, Torch Song Trilogy ('סיפור אהבה בשלושה פרקים'). חברים, שוב אני פונה אליכם - אם אתם רוצים לבכות את עצמכם עד השינה המיוחלת, תראו את הסרט הזה.

תקציר סרט

הסרט הנפלא מדבר על ארנולד בקוף (הארווי פיירסטין), אמן דראג בניו יורק של שנות ה-70, על חיי האהבה ה'סוערים' שלו, והרבה על היחסים שלו עם אמא שלו (אן בנקרופט), פולניה נוירוטית כמו שרבים מאיתנו מגדלים בבית. לבכות, לצחוק, ואם אתם מסוגלים, גם להראות לאמא. מן הסתם אני לא אספר לכם בדיוק מה קורה בסרט, כי זה, איך נאמר, יהרוס את הסרט, אפעס. אבל זה סרט בהחלט מוצלח ושווה צפייה. עם קופסת טישיו, ועדיף עם חבר/ה תומכ/ת.

מי שרואה סרט עד 5 בבוקר, דינו לפספס את האוטובוס שהוא תכנן לקחת לבאר-שבע כדי לפגוש את הבחור שלו. אז פספסתי את האוטובוס הראשון, והאוטובוס שאחריו היה כל כך מפוצץ שעמדתי רוב הדרך, וזה היה הקו המאסף. שעתיים נסיעה. בעמידה. אחרי שעתיים שינה והתרוצצות ברחבי התחנה המרכזית כדי להוציא כסף (כי האוטומט של הכרטיסים לא עבד, שייסה).

אבל משם זה רק עלה. נסעתי לבאר שבע כדי לפגוש את הבחור שלי, המקסים. הוא אסף אותי עם האוטו והמשכנו להדרים עד שהגענו לנחל חווארים. לא תכננו על איזה מסלול, סתם התפננות בטבע, וזה אכן עבד. טיפסנו לאיזו תלולית בתחילת המסלול, ישבנו, החזקנו ידיים כמו זוג טינאייג'רים, והסתכלנו על הנוף. אפילו היה לנו ביקור של משפחה עם שני ילדים קטנים, שהתייחסה בשיוויון נפש מוחלט לעובדה שיש שני גברים על גבעה, שמחזיקים ידיים ומלטפים אחד את השני. יש בזה משהו שמחמם את הלב, לדעת שההורים האלה שייכים למחנה ה'נכון', שהילדים שלהם יגדלו לדעת שהומואים-לסביות וכו' זה בסדר, ושהם לא ברחו משם ברגע שהם ראו אותנו. החלטנו למצוא לעצמנו נקיק נסתר כדי לשבת קצת יותר בפרטיות, וכשמצאנו אותו, ניצלנו אותו כהלכה. אני חייב לציין שעל אף שמיכת הפיקה שהוא הביא במחשבה נבונה מראש, אבנים של נגב עדיין מאוד לא נוחות בגב. קצת פחות נוחות ממזרון.

המשכנו משם, על פי התוכנית, לבקר קרובת משפחה רחוקה שלו. היא גרה לא רחוק משם, בדירונת קטנה וחמודה, ואכלנו אצלה את ארוחת הצהריים שהוא הביא (לזניה, צמחונית, משובחה וטעימה, גמרתי חצי מגש לבד). ישבנו, דיברנו, החזקנו ידיים, שוב כמו זוג טינאייג'רים. והיא הייתה ממש מקסימה, בחורה נחמדה ומאגניבה. אני תוהה האם אני אביא אותו פעם לפגוש את אחותי, או בת-דודה שלי. שלא לדבר על ההורים. אבל זה עוד רחוק. אני בקושי אצלהם :-)

באמצע הדרך חזרה לבאר שבע, כדי שאני אתפוס את האוטובוס האחרון הביתה, קיבלתי הודעה שיש ארוחת חג אצל זו-שקוראת בתל אביב. רציתי נורא להגיע, אבל לוגיסטית זה נראה לי מסובך. בתחנה המרכזית של באר שבע החלטתי לגדל משאלת מוות אמיתית משלי, כשהחלטנו שבא לנו להתנשק על הרציף. תודה לאל שלא עבר שם איזה בדואי עם טויוטה ואלה. בסופו של דבר נמצא לי טרמפ מהבית לתל-אביב (הספקתי להגיע הביתה, מקלחת מהירה, התלבשות והכל, תוך רבע שעה בערך), ואני שמח על כל שניה שהייתי שם, ועל הסאנגריה הנפלאה שהיא הכינה. כל מיני אנשים שהייתי איתם בקשר קרוב יותר פעם היו שם, וכל מיני אנשים אחרים שאני מכיר, וזאת הייתה ארוחה שמחה להפליא. בסוף הארוחה גם הספקנו לשיר קצת עם הפסנתר, והפעם, הפלה בפלה, לא זייפתי, אני חושב. נחמד שיש כאלה אירועים חברתיים, ואני מאוד מאוד שמח שהספקתי להגיע.

הרגשתי נורא מושי בארוחה, ונורא הצטערתי שהוא לא לידי. אז אמרתי לו את זה בסמס. אני מקווה שאולי מחר הוא יוכל לבוא לישון אצלי. להתעורר איתו בבוקר יכול לעשות לי את היום. הוא כל כך יפה :-).

עברו לי הרבה מחשבות מרושעות בראש, ובעיקר שאני רוצה שרועי (שגר כיום בבאר שבע) יראה אותנו במקרה שם ויקנא. אני יודע שזאת מחשבה טיפשית, אבל אני לא זוכר שכתבתי איפשהו בבלוג שאני אינטליגנט, אה? :-)

אני מאמין שאני אלך עכשיו לישון. לא לפני שאני אקרא קצת את 'הסיפור המוזר על הכלב בשעת לילה' שהוא הביא לי אחרי שאמרתי שבא לי נורא לקרוא את זה (שוב) כי קראתי על זה בבלוג של חבר. לילה טוב.

הוא כל כך יפה :-)