חיים של בחור אחד

אז קודם כל, לכל קוראי המרוקנים ובעלי בני או בנות הזוג המרוקנים/ות, הרשו לברך אתכם לכבוד חג המימונה הבא עלינו לטובה. תרבחו, תסעדו, דפקו איזה מופלטה ותחזרו בבקשה לנקות את הפאנלים לפני שאני מפטר אתכם ומביא איזה מאו-לינג.

ועכשיו כשנפטרנו מעניין הגזענות המפעפעת.

היה נפלא, היה בהחלט נפלא. אין דבר יותר כיף מלהתעורר עם בחור יפה ומקסים לידך במיטה, לחבק אותו מדי פעם מתוך שינה ועוד כל מיני דברים שעלולים לשרוף לכם פיקסלים במסך הנורא יקר שקניתם בשביל לראות פורנו ברזולוציה גבוהה.

הוא (ומעכשיו, לטובת התגיות ושאר הפניות חשובות - ילד המדבר) בא אלי אתמול די מאוחר, כי סיימתי לעבוד (הפתעה!) ב-11. עד אז הוא הסתובב לבדו בעירי הגדולה, ונהנה מתיירות הפנים שקפצה עליו. הגענו אלי לדירה, החלפתי מהר בגדים, כמעט יצאתי עם הקרוקס למסיבה, ועפנו מהר מהר אל המסיבה שתכננו ללכת אליה, שם היו כל החברים שלי. הגענו, עשינו אנטרנס (יענו, כניסה) מהדלת האחורית, והתחילה סאגת ההכרות. זה אומר שכל בנאדם ששם, שאת רובם אני מכיר, צריך לעבור אינטרודוקציה (יענו, היכרות), סטייל - תכיר, זה/זאת ..., וזה, אה, הוא. היו שם כל כך הרבה אנשים שממש לא התחשק לי לעבור אחד אחד ולהציג את כולם, אז לרוב האנשים נתתי להציג את עצמם. זה הרבה יותר נוח והרבה פחות רשמי. מיותר לציין שבילינו את הערב בהתמזמזות קלילה ובריקודים, מה שגרם לי להרגיש שכל העולם בוהה בי. זה לא כזה רחוק מהמציאות, דרך אגב. חברים שלי עמדו והסתכלו. וזה מוזר שדווקא במקום כמו גיי-בר אני מרגיש מוזר להתמזמז עם בחור. אולי כי באמת כולם מכירים אותי שם. נו, זאת טיבה של הביצה פה בעיר.

אחרי קצת ריקודים, שני וויסקי והרבה התלטפויות, פרשנו אלי הביתה, בשקט בשקט כדי לא להעיר את השותפים שחזרו מחופשת הפסח (וסיימו את חופשת הפסח שלי, שבה הייתי לבד בבית, חופשי ומאושר). מיותר לציין מה הלך אחרי שהאור נכבה, אבל גם בלי שהיה יותר מדי, היה כיף להפליא. אני בעד טנטרה. ואני בעד חיבוקים בלילה. וכפיות. ולקום בבוקר כשהוא לידי. אוי, אני לסבית. ולקבל מסאז' על הבוקר.

כשקמנו קיבלתי טלפון מההוא-שטיילתי-איתו. הוא היה בסביבה ופשוט קפץ לבקר. היה קצת מביך כשפתחתי לו את הדלת ואמרתי לו שהבחור פה. הוא היה קצת בשוק, כי כשלא עונים לי לסמסים לא יודעים פרטים חשובים. ישבנו, דיברנו ואז הוא הלך לדרכו. משם המשכנו הלאה ;-)

ואז בנוהל - ארוחת בוהריים במקום הקבוע שלי, כמובן שפוגשים שם עוד אנשים שאני מכיר (וגם שהוא מכיר, מכרה משותפת שלנו שהופתעה לראות אותו פה), או כמו שאמרו חכמים ממני - 'הולך במדרחוב, מרגיש כמו קיבוץ'. ליוויתי אותו לאוטובוס, חברתי לחברה שישבה בסביבה ולא ראיתי מזמן, עשינו טיול רכישות קטן לדברים שהיא צריכה, וחזרתי הביתה כדי לגמור את הספר ולהימרח במיטה. מי יודע מה יביא יום. מה שכן, זה הזמן להתחיל להתאמן על שיר לטקס יום השואה/זכרון/עצמאות בשבוע הבא. אני מנסה את כוחי בשירה שוב. אם אני לא אתאמן על הקהל המסכן, איך אני אלמד?