חיים של בחור אחד

לא, האמת שאני לא נוסע לניו יורק. כאילו, אני כנראה לא נוסע לניו יורק, אבל אלוהים גדול. קיבלתי במייל של העבודה הודעה שמחפשים עובדים למשרה במשרד שלנו בניו יורק. החברה שלי היא חברה ישראלית עם משרד אחד פה ומשרד אחד במנהטן, לא רחוק מוול סטריט. בפופיק של האמצע של איזור העסקים היוקרתי של מנהטן. המשרה היא לא משהו מתוחכם במיוחד, אבל יש כמה שאלות:

1. אם הם רוצים אנשים מהמשרד בישראל בכלל (שצריכים להוציא להם ויזה) או מקומיים מארה"ב.

2. אם אפשר להתפשר על דרישות הבסיס של התפקיד כי אני כל כך נחמד.

3. האם אני מסוגל לעזוב הכל ולנסוע לעבוד בניו יורק.

לגבי שאלה 3 - זה מאוד קשה לחשוב על זה, שפתאום מודיעים לי שאני מקבל את המשרה, ואני צריך תוך, נגיד, שבועיים, לארוז את החיים שלי, להיפרד מכל החברים שלי שפזורים בכל הארץ, להגיד שלום לילד המדבר (האם בזמן שיעבור אני בכלל אהיה מסוגל לזה?), להיפרד מההורים שלי, למצוא שותף לדירה שלי (האמת שיש לי מועמדת כבר :-)), ולנחות בארצות הברית של אמריקה, בלי שאני מכיר שם אף אחד (חוץ משיף, שמדייל להנאתו על קו ת"א-ניו יורק ויוכל לארח לי חברה פעם-פעמיים בחודש, עד שהוא יפוטר או יתפטר ויעבור לגור בפורטו ריקו).

ומה, אני אגור במנהטן? אני אהיה קארי בראדשו? או שמא סמנתה ג'ונס? לפרוטוקול, שתי האחרות הן ממש לא רלוונטיות.

ומה בוער לי לעזוב (שוב) את הארץ? הרי נוכחתי לדעת שאין כמו הארץ. קשה פה, הרבה פעמים מגעיל ומסריח, אבל פה גדלתי, וזה מה שעיצב את ההתנהגות שלי.

מילא. אני אסיים את המשמרת ב-7, ואני פה שוב ב-3. אני מניח שאני אדבר עם הבוסית המאוד-לא-סימפטית שלי, ואולי אשאל את דעתה של אמא שלי. קורות החיים כבר מוכנים, באנגלית. לשלוח זה רק לחיצה קטנה על send במייל של המשרד.

הייתי היום בפגישה השלישית שלי של תהל"ה. תהל"ה זה ארגון שהוקם ב-1988 בהשראתו של יונתן דנילביץ' (דייל אל-על שניצח במשפט תקדימי להכרה בזכויות שוות בעבודה לזוגות חד-מיניים). היא הוקמה ע"י דבורה לוז, בשיתוף עם שלוש אמהות נוספות, ביניהן מלי ירוס (אמהּ של טל ירוס-חקק, שזכתה לאחרונה בזכויות אימוץ על ילדיה של זוגתה, אביטל ירוס-חקק). תהל"ה (תמיכה להורי הומואים ולסביות [בי, טרנס וכו', כמובן]) הוא ארגון שבעיקרו מספק קבוצות תמיכה להורים לילדים 'גאים'. פה, בין השאר בזכות מספר אירגוני להט"ב מקומיים, ובזכות היו"ר המקסימה של תהל"ה שחברה בקבוצה, ישנה קבוצה של הורים (האמת, אמהות), וילדים-סטודנטים (של אמהות אחרות). אנחנו מסוגלים לדבר ולהבין מה ההורים שלנו מתכוונים כשהם אומרים משהו, והם מסוגלים להבין את ילדיהם. הפגישה גם מודרכת על ידי מדריכה מקצועית, דבר שהופך את זה למועיל הרבה יותר, סוג של group therapy. למה סוג של? פשוט טיפול קבוצתי.

מן הסתם אני לא יכול להסביר ולספר מה קורה בקבוצה, בגלל חיסיון, אבל אני רק יודע שזאת קבוצה מקסימה, שאולי בזכותה מערכת היחסים שלי עם ההורים שלי תהפוך להיות קצת יותר בריאה. ואולי מתישהו אני גם אהיה מסוגל לספר לאמא שלי כמה נחמד לי כשאני מתעורר בבוקר ויש לי ילד מדבר שמחבק אותי.

נסעתי בניידת! אמיתית כזאת, של שוטרים!

לא, יחסי מין הומוסקסואליים לא חזרו להיות בלתי-חוקיים. הסיפור הוא קצת יותר עצוב/קשה/מסובך מזה. לפני כמה חודשים, חברה שבאה לבקר אותנו פה מתל-אביב ושהתה אצל שיף, יצאה להסתובב ולנשום אוויר בשכונה. בהיותה גוש-דניסטית בלב, היא לא הכירה את העובדה שזאת שכונה שלא מסתובבים בה בלילה בגלל קרבתה לכפר לא סימפטי. אז היא הותקפה. למזלנו, היא יצאה שלמה בגופה, כי היא אזרה את הכוח להחזיר לתוקפים שניסו לגעת בה ולהכניס אותה לרכב, ורצה עד שתפסה מונית ונסעה למקום שבו היא זכרה שאני אמור להיות משיחה שנערכה זמן קצר לפני זה. מפה לשם, נפגשנו כשהיא המומה, ואחרי זמן קצר היא ביקשה ממני להתלוות אליה למשטרה כדי להגיש תלונה, וסיפרה לי מה קרה.

מכיוון שאני נחשב 'עד' בסיפור, התבקשתי להגיע לחקירה בתחנה בה נמצא התיק. התחנה הזאת נמצאת לא רחוק מהמקום בו התרחשה התקיפה, אבל קצת יותר קרוב לכפר, בלי גישה של אוטובוסים. החוקר הנחמד, שכבר חודש וחצי רודף אחרי שאני אגיע לתת עדות, שלח לי ניידת שתאסוף אותי מתחנת האוטובוס לתחנת המשטרה.

ומה הדבר הראשון שעושה אדם שפוי שנכנס לרכב, במיוחד אם הוא רכב משטרה? חוגר חגורת בטיחות.

רק שבניידת הזאת לא הייתה חגורה.

סוג של אבסורד.

אבל נסעתי בניידת!

יום שבת יש לסימן-תמיהה יומולדת. מקווה שהוא לא ייסוג מהתוכנית שלו לעשות נסיעה המונית לים. הגזר צריך לקבל קצת צבע. לא, לא הגזר הזה, טמבלים. אולי כדאי להקדים תרופה למכה ולקנות שיזוף בבקבוק בסופר פארם... ואז יהיה אפשר לשזף גם את הגזר הזה.