חיים של בחור אחד

טוב טוב, יש אנשים טובים בעולם. מסתבר שלא כולם קרי לבב כמוני, נוטפי רוע ורשע, עם ציניות שיכולה לספק חשמל למדינה אפריקנית ממוצעת עם הרבה מיקסרים ודודי חשמל.

בדחף לא ברור, ירדתי מהמונית אחרי העבודה ליד הסופר שנמצא (ביום רגיל) 10 דקות הליכה מהבית. החלטתי לבדוק מה אני צריך בבית חוץ ממרכך כביסה, לקחתי עגלה והתחלתי לשוטט.

השיטוט עלה 427 ש"ח. אני מתנחם בזה שזה קניות כדי להביא את הבית למצב סביר, שיש לי מה להציע לאורחים, ושיש לי מוצרי בסיס לבישול. רק 8 הפרוסות של החזה עוף עלו לי 50 ש"ח. הייתי יכול לקנות אותן לא נקיות, וזה היה עולה פחות, אבל אני מכיר את עצמי, אני לא אעמוד לנקות ולפרוס שני קילו חזה עוף. אני אדם עסוק, מיינד יו.

קי-צור, אני 'חופר' שוב (תנחומי לליהי), אבל הפואנטה היא שניסיתי להיגרר עם כמות מצרכים ששוקלת כמוני. על אף משקלי הנמוך יחסית לבנאדם, אני שוקל די הרבה יחסית למצרכים. בעודי משרך את רגלי הדואבות בקרוקס האדומות אל עבר הבית ומקלל כל רגע שבו לא הוצאתי כסף ואני לא יכול לקחת מונית הביתה, או על ההחלטה המטופשת לעשות את הקניות עכשיו ולבד, עצר אדם ושאל אותי אם אני צריך עזרה.

בתור בחור מצודד, אני רגיל שאם אני עוצר בפרצוף מיואש ליד גן ציבורי חשוך, יהיה מי שישאל אותי אם אני צריך עזרה. כשבאתי לנפנף <שניה להדליק סיגריה> ולהגיד שתודהאבלאנימסתדראתהמוזמןלהמשיךבדרכך, הבנתי שזה חבר מהאוניברסיטה שלא ראיתי זמן מה. הוא התעקש לעזור לי למרות שהוא היה בדרכו ההפוכה הביתה, ועזר לי לסחוב שקיות ממש עד הבית. נשמה טובה שכמוהו. כשחשבתי איך לגמול לו, הבנתי ששכחתי לקנות קפה. אז לא יכולתי לגמול לו.

<פה הבלוג היה עלול להדרדר לתיאורי זימה, אבל בהיותי ייצור שעובד על מונוגמיה, ויתרתי על הרעיון להציע לו לישון אצלי וכו'>

שלוש קומות, כיור מלא כלים ועובש ששטפתי, ודחיסת מוצרים לשטח אחסון קטן מדי אחר כך, הגעתי למיטה, ואפילו הצלחתי לגרור את עצמי למקלחת. כמובן שלא יכולתי להישאר בבית, אז קפצתי ל'שכונתי' האישי שלי, אבל לא ממש היה שם עם מי לדבר, אז הבאתי לשם את מה שהייתי צריך, ושבתי לעדכן אתכם, קוראיי הנאמנים (existence ויובי גרובי, לפי רשימת הקוראים הדנדשה שלי).

הייתה לי ישיבת חתך עם התת-בוסית שלי היום, שהוקדשה ליכולות שירות הלקוחות שלי. הן מצוינות, תודה ששאלתם. כיף לקבל פידבק חיובי כל כך, אחרי שהדרך שלי התחילה, איך נאמר, מקרטעת. ניצלתי את הישיבה ואת העובדה שהיא בחורה מצויינת, כדי להתייעץ איתה לגבי עניין המשרה בניו יורק. היא אמרה שבעקרון לא נהוג לאפשר לאנשים שנמצאים פחות משנה בחברה להגיש מועמדות לתפקיד אחר, אבל שאני אדבר עם הבוסית שלי, שבכל מקרה צריכה לאשר את הבקשה. נהלים של חברות אמריקאיות. אז אני אתפוס איתה שיחת מסנג'ר ביום ראשון, כי אני לא אהיה בעבודה בשעות שהיא נמצאת (עוד משמרת לילה).

נודע לי גם שאני, החדש, אחפוף את המגוייסים החדשים שיגיעו בתחילת החודש הבא. אמא'לה. אני. חופף.

יש בי דחף עז לסקס. אני חושב שקוראים לזה חרמנות. אבל היא לא פיזית, היא בעיקר נפשית. סוג של סיפוק התמכרות בת שנתיים בערך. אני לא יודע עם כמה אנשים שכבתי, וזה לא ממש משנה. ואני די בטוח שהמספר הוא תלת ספרתי. אני לא מרגיש מנוצל. אולי עשיתי את זה מתוך דחף פסיכולוגי או אלוהים יודע מה. אבל נהנתי (רוב הפעמים), וכשהיה זיון גרוע גם הבנתי למה ולא לקחתי ללב. אני עדיין עורג לזיון מוצלח כמו שהיה עם הבחור האחרון שיצאתי איתו, ואני מקווה שהסקס עם ילד המדבר יעלה על זה.

ובנוסף, יש לי תחושה מטופשת שעכשיו, כשאני מפתח זוגיות בריאה, או לפחות משתדל, שאני מפספס סקס מטורף עם אנשים אחרים, או דייטים אחרים, או פלירטוטים אל תוך הלילה עם כל מיני בחורים נאים שמתגלים כאנשי שיחה מרתקים. אני מרגיש שזה פספוס, אני יודע שזה לא. הזיונים יחכו, וגם הפלירטוטים. עכשיו אני מנסה להצליח עם בחור אחד ספציפי, וברגע שזה יתייצב (היי, אנחנו יוצאים שבוע ויום!) גם התחושה הזאת תעלם. בינתיים אני שומר על עצמי באופן 'מלאכותי', כי סתם זיון מגחמה של רגע יגרום לי להרגיש חרא (been there, done that, got the teethmarks), גם אם הוא ייסלח. אז מביאים ביד כשהוא בסביבתו הטבעית, המדבר.

<שניה, מוס הנוטלה צורח לי מהפריזר, כבר חוזר>

<צריך לסדר את הפריזר, הירקות הקפואים תקפו אותי כשפתחתי אותו>

<אחותי מלכת מוס הנוטלה!>

גם נורא מתחשק לי לקרוא משהו, או לראות איזה סרט, ואין לי כלום בבית. זה קצת מבאס. אז אני מזיין לכם בשכל במקום.

בטח אני תכף ארדם.

אחרי כמויות הסוכר והשמנת שאני מאביס את עצמי בהן עכשיו. או כאב ראש, או כאב בטן. או שניהם.

יאללה, נלך לבחור קטגוריות לפוסט ונסיים את העסק.