חיים של בחור אחד

אנה פרנק

ביום השואה לפני שנתיים, ממש לפני שהתחלתי ללמוד, נסעתי לחגוג את העובדה שאני עדיין אדם חופשי באמסטרדם. האירוע שבחרתי לחגוג שם היה 'יום המלכה', שנופל ב-30 באפריל. רצה המזל, וגם את יום השואה 'נאלצתי' לבלות באמסטרדם. בצורה קצת מוזרה, או לא, יום השואה היה גם ערב החג הלאומי של הולנד, שמכונה 'יום השחרור' (בֵּפְרַיְידִינְגְסְדַאח Bevrijdingsdag), ונחגג ב-5 במאי, לציון שחרורה של הולנד מהכיבוש הנאצי במלה"ע השנייה. בניגוד ליום המלכה, שהוא חגיגה לכבוד יום הולדתה של המלכה, שכולם יוצאים לרחובות לבושים בכתום, זהו יום שמיועד בעיקר לחגיגות יחסית 'סולידיות', שמסמנות את עצמאותה של הולנד.

אבל מה שמעניין ביום הזה, הוא שהוא מציין גם את הנספים בשואה מקרב בניה של הולנד. בערב של ה-4 במאי, בשעה 8 בערב, נשמרות שתי דקות דומיה (בלי הצפירה המפורסמת). שתי דקות שבהן כל הולנד עומדת, לזכר ההרוגים במלחמה, וגם לזכר הנספים בשואה. כולל אחת מפורסמת, אנה פרנק. עומדים לזכרם של 101,800 יהודים בני הולנד שנרצחו.

נכחתי בטקס הזה, טקס ממלכתי לכל דבר, בכיכר המרכזית של אמסטרדם, על האנדרטה לזכר הכיבוש בכיכר דאם. איתי, מרחק 'יריקה', נכחה גם מלכת הולנד, ביאטריקס, שמכבדת את הטקס הרשמי הזה בנוכחותה כל שנה. אני חושב שיש דבר מאוד מרגש לצפות במלכת הולנד בכבודה ובעצמה מניחה זרים, אמנם גם לחיילים ההולנדים שנלחמו בנאצים, אבל גם לאותם יהודים שנרצחו.

את ערב יום השואה היהודי, המקובל, בחרתי לציין בדרך אחרת וקצת יותר בנאלית - לבקר בביתה של אנה פרנק. את הביקור הזה לא הספקתי לעשות בפעם הקודמת באמסטרדם, שהוקדשה בעיקר לצפייה בסרטים מצויירים במלון, ולכן הייתי חייב להשלים. אחרי שעמדתי בתור עם קבוצות מאורגנות, נכנסתי לתוך מה שאמור להיות ביתה של אנה פרנק. המקום משופץ להפליא, עם מבואת כניסה ענקית, חנות ושאר ירקות של המודרניזציה. אבל רק כשמתחילים לטפס אל הקומות העליונות, ומסתכלים קצת מהחלון של הכוך שבו הם גרו, ונזכרים בסיפורים שלה על הצריח שהיא רואה מהחלון של החדר שלה, ומנסים לחשוב שניה על דברים פשוטים יותר -

לא על לגור עם עשרה אנשים על דרגש בלי לאכול. משהו יותר 'אנושי'. לגור עם משפחה בחדר וחצי ולא לראות אור יום במשך חודשים על חודשים. נשמע הגיוני. מבט אחד על החלל הזה מראה לכם שזה בלתי נסבל.

אני לא זוכר הרבה מהספר, קראתי אותו מזמן. רק דבר אחד אני זוכר, שניסיתי לאמץ לעצמי בלי הצלחה. היא מספרת איך היא מעירה את עצמה בבוקר, פותחת חלון, ונושמת את אוויר הבוקר עמוק עמוק. וזה מעיר אותה תוך שניה. בפעמים היחידות שכן הצלחתי לעשות את זה, אני חייב לציין שזאת דרך נפלאה להתחיל את היום, בהנחה שאתם לא גרים על נתיבי איילון, אלא על תעלה באמסטרדם, או לפחות ברחוב צדדי בעיר אחרת בישראל.

לא רחוק מביתה של אנה פרנק ישנה אנדרטה לזכרם של ההומוסקסואלים (והלסביות, אם כי במידה מועטה יותר) שנרצחו בשואה על בסיס נטייתם המינית. אנשים נוטים לשכוח את זה.

כשנסעתי לפולין, סבי, הפולני, עוד היה בחיים. מצבו כבר לא היה כל כך טוב בשנים שקדמו לזה, והוא לא ראה ולא ממש שמע. הדימנציה הגיעה קצת אחר כך. התמזל מזלי ויצא לי לבקר בעיר הולדתו, לודז'. לפני שנסעתי עוד הצלחתי לחלץ ממנו שביבי מידע על משפחתו שנספתה. הצלחתי גם להוציא ממנו את שם הרחוב בו הוא גר עם הוריו. התמזל מזלי עוד יותר כאשר אחת התחנות בסיור בלודז' הייתה ברחוב שבו שכן ביתו, אוליצה (רחוב) זגיירסקה (Zgierska). צילמתי כמה שיכולתי ברחוב, והבאתי לו לראות. הוא לא ראה טוב, לא שמע טוב, וכבר לא ממש הבין טוב. אבל יכולתי לשמוע את הקנאק באוויר, של הלב שלו שנשבר.

ביני לבין סבא שלי לא היה מעולם קשר טוב, גיליתי שהוא לא ממש מדבר עברית שוטפת רק אחרי שהוא מת. אבל על דבר אחד אני שמח - שבתקופת צלילותו היחסית, כתבתי איתו את שמותיהם של כל אחיו ואחיותיו על דפי עד, שמאוחסנים עד היום ביד ושם.

"והגרמנים נכנסו אלי הביתה, והם צעקו Haben Sie Waffen? זה בגרמנית, הם שאלו אם יש לנו נשק. אמרנו להם שאין לנו. ואז הם ירו לאבא שלי בראש", וחייך במרירות.

סבא שלי.

לא זוכר הרבה מפולין. זוכר מדינה ירוקה. זוכר שהאוכל היה מזעזע כי הביאו לנו אוכל מהבית. זוכר שהיה צחוקים עם החבר'ה.

זוכר את שרה ואברהם, אנשי העדות שליוו אותנו. בחיים לא בכיתי כל כך הרבה מסיפורים על השואה, או מהעובדה שאני מאמץ לי עוד סבא אחד ועוד סבתא אחת. קצת כשלתי במשימה, הקשר ניתק מאוד מהר.

זוכר את איש העדות בפלאשוב (Plaszow), המחנה של הסאדיסט אמון גת, ליד קראקוב. מהמחנה הזה הציל שינדלר את יהודיו. שסיפר בנונשלאנטיות איך השכיבו נידונים למוות בתוך בור, ואמרו להם לשכב ערומים, כמו סרדינים, ראש לרגליים, ולא גב לגב, פנים לפנים. ו"אני לא מבין למה הם הסכימו להשפלה הזאת, הם הרי ידעו שהולכים להרוג אותם, אז למה להסכים? אני פשוט לא מבין". והפרצוף שלו נשאר קר.

אני זוכר איך עמדתי בקור המקפיא של וורשה באפריל, בחולצה שומרית, כשמסביבי תלמידים מהשכבה שלי שהקשר שלהם לשומר הצעיר קלוש, וקורא את מכתבו האחרון של מרדכי אנילביץ', איש השומר הצעיר שהוביל את מרד גטו וורשה בכ"ז ניסן תש"ג, ה-19 באפריל 1943. הוא העדיף להתאבד במבצרו בגטו מאשר להיתפס על ידי הנאצים ולהיות מוצא להורג. "חלום חיי קם והיה - זכיתי לראות הגנה יהודית".

אני זוכר איך רציתי להצטלם עם אברהם, איש העדות, במיידאנק. הוא התעקש להחזיק בתמונה את מדי האסיר שלקח מאושוויץ-בירקנאו כששוחרר משם על ידי הרוסים. ואני רציתי להצטלם איתו, לא עם המדים הארורים. ואיך כשנכנסנו לאחד הביתנים באושוויץ, הוא צעד בסך ואמר בקול, "אני מפקד הביתן".

אני זוכר את טקס הזכרון, בביתן הזכרון היהודי במוזיאון באושוויץ, שם כל אחד קרא את שמות קרובי המשפחה שלו שניספו. אני זוכר איך בכיתי. לא מול ערימות שיער, לא מול משקפיים של ילדים, לא מול התותבים, או ערימת האפר של מיידאנק. רק עם השמות.

אני זוכר את ערב יום השואה, את המקהלה הפולנית ששרה את לו יהי, בעברית צחה.

אני זוכר יער, תמים, בשם לופוחובה, ליד העיירה טיקטין (Tykocin). במרכזו קבורות עשרות גופות. הפולנים שעברו שם לאחר האקציה, סיפרו שהאדמה המשיכה לזוז מגסיסת הנרצחים, והאדימה מדמם. והיום יש שם רק גדר, אחרת לא היינו יודעים שיש שם משהו.

אני זוכר איך זה לשיר את "התקווה" בקול, לדקלם את תפילת הקדיש, ואיפה לומר אמן.

יש דבר קטן שהזכירה לי זו-שקוראת, כשכתבה על זה בעצמה במקום אחר -

השואה שאנחנו מתכוונים אליה היא שואת היהודים. לפעמים היא מכונה 'שואת יהודי אירופה'. ואכן, רוב הנרצחים היו תושבי מדינות אירופה, מהולנד וצרפת במערב, ועד רוסיה ואוקראינה במזרח. אבל גם כמה אלפי יהודים ממדינות צפון אפריקה נרצחו. מדינות צפון אפריקה שהיו בכיבוש ישיר או עקיף של גרמניה או בעלות בריתה (כגון שלטון וישי). יהודים בלוב סבלו מההגבלות של מוסוליני כמו יהודי איטליה, יהודי תוניסיה נשלחו למחנות ריכוז, 300 מיהודי מרוקו נשלחו לאושוויץ, ויהודי אלג'יריה סבלו מהתעללות.

וגם לא-יהודים (או לאו דווקא יהודים) סבלו מנחת ידם של הנאצים. פעילי שמאל או קומוניסטים בגרמניה, נכים וחולי נפש (מזהמי הגנטיקה הארית המשובחת), הומוסקסואלים (תחת סעיף 175 הידוע לשמצה, שאסר הומוסקסואליות), עדי יהוה, אזרחים פולנים לא יהודים, חיילים רוסיים, והיד עוד נטויה. בין 6,410,000 ל-7,127,000. בסך הכל, כארבעה עשר מיליוני אנשים שנרצחו בשם האידיאולוגיה.

הרבה מהם נרצחים גם היום - יהודים על דתם, הומוסקסואלים על נטייתם (כן, גם במדינת ישראל הנאורה, או בארצות הברית המתקדמת), ערבים, צוענים, תורכים, מהגרי עבודה, היספאנים, שחורים, או כל מי שהתמזל מזלו לא למצוא חן בעיני אדם מסויים. זאת לא השמדה שיטתית, אבל בינה לבין אידיאולוגיה שלמה של שנאה המרחק קצר. אל תשמרו על דעתם אנשים אחרים, תשמרו על דעתכם קודם.

ולכל המתכננים בריחה מהארץ, בחסות דרכון זר זה או אחר - זה ישמע לכם מטופש, אבל בסופו של דבר, גם אם תנפנפו בדרכון שלכם עם הנשר, או הכתר, או מה שזה לא יהיה, אתם ישראלים. יהודים. יסתכלו עליכם ככה גם אם לא תרצו. ואנילא מדבר באוויר, אני מדבר מניסיון. גם אם המדינה לא מוצאת חן בעיניכם, זאת לא סיבה לירוק בפניה. זה המקום היחיד שיקבל אתכם כשינסו לחרוט לכם צלב קרס על הפרצוף הזחוח שלכם ויקראו לכם יהודונים.

תאזינו קצת לזה - תסכית על פי סיפורו של אתגר קרת, 'צפירה'. ותודה לרדיו הר הצופים (106FM בירושלים) שיצר וטרח להעלות דבר כזה לרשת.

קיינמאל מער. לעולם לא עוד.