חיים של בחור אחד

את הפוסט הזה אני כותב במקום שני דברים:

1. לענות ללקוחות אמריקאים מעיקים.

2. ללמוד למבחן בכלכלה שיש לי ביום חמישי, על אף השביתה המתמשכת (של הסטודנטים, הסגל ששבת הפסיק לשבות הלילה כי הם קיבלו מה שהם רצו).

תרגישו טוב עם עצמכם, אתם חשובים.

הפ-ג-נה, לא חשוב על מה!

אחרי 7 ימים של שביתה (שמתוכם 4 ימים היו חופשת פסח באוניברסיטה שלי, שגישרה בין חג שני לשבת על חשבון סיום הסמסטר), התכנסו אלפי סטודנטים בירושלים, מול בית ראש הממשלה, כדי לקרוא למנוול הקטן להתפטר. אני, בתור אקטיביסט גאה, שלא מפספס להפגין על זה שדופקים אותו, אפילו אם מדובר בשעה 10 בבוקר. כן, 10 בבוקר ביום של שביתה, אחרי שנרדמתי בסביבות 5 בבוקר (פרטים אחר כך, אל תסיטו אותי מהנושא).

בשעה 8.45 קיבלתי את ההשכמה משכן שלי שהבטיח לי להעיר אותי, ניערתי את הבחורה שישנה לידי, התעוררנו אט אט, איש איש עם ארוחת הבוקר שלו - אני משחת שיניים, והיא פאד-תאי קר שנשאר לה מאתמול. בעיניים כלות גררתי את עצמי למקום ההפגנה, ברגל (!), כשהשכן והבחורה מכנים אותי פדלעה, ואני נוהם לעברם הברות לא ברורות שמקורן בעובדה שהשעה 9.30 לפנות בוקר.

בצומת כבר פגשתי שני חברים, אחד מהם רקדן, שהוביל את הפגנת הריקוד המאסיבית במרכז הפגנת הסטודנטים.

אחרי שקיבלתי את החולצה האדומה המתבקשת (אולמרט, חינוך זה לא נדל"ן!) ונכנסתי לשטח ההפגנה (לא לפני שעשיתי עיניים לשוטרים דרך משקפי השמש המאגניבות שלי), חיכיתי בדיוק חמש וחצי שניות לפני שפגשתי בחור אחד שיצאתי איתו לפני כמה חודשים, ומבחינתו נועדנו להישאר ידידים. לקח לו שניה לזהות אותי (מאז הסתפרתי, צבעתי קצת את השיער, והייתי היום עם עדשות וזקן של שבוע בלי גילוח שמזכיר לי את קיומו עכשיו על ידי גירוד). אחרי שהוא זיהה אותי, הוא קפץ עלי בכאלה חיבוקי געגועים שלא נותר לי לשאול את עצמי - האם הוא באמת יוצא עם מישהו או שהוא עושה לי דווקא כדי שאני אקנא? כי מצליח לו.

מפה לשם, ומשם לפה, בילינו את כל ההפגנה ביחד, ואפילו קיבלתי סמס סמי-היסטרי כשנעלמתי לשניה לקנות פחית בקיוסק

 <פאוזה>

פחית קולה של 330 מ"ל עולה בקיוסק הזה 6 ש"ח. גזילה לכל הדעות, במיוחד מסטודנטים שבאים מההפגנה קצת צמאים, אבל זה מילא, בעל הקיוסק לא צריך להתחשב בזה שאני סטודנט עני שקורע את התחת בעבודה בשביל לממן את עצמו ואת ארוחות הפאר שלו במסעדות. אבל בקבוק זכוכית של 350 מ"ל עולה 7 ש"ח. כלומר, 20 המיליליטרים האחרונים עולים שקל. ואם זאת לא כלכלה נבונה, אמרו לי אחיי, מהי כלכלה נבונה?

<תום הפאוזה>

ששואל איפה אני. אני שיחקתי אותה מאוד נחמד, ואף נתתי לו טיפים קטנים שקשורים ללחיצת אצבעות במקומות אסטרטגיים שעלולים לסחוט צווחות עונג מהחבר הנוכחי שלו. ואני שואל - מה נסגר איתך, בנאדם?

היו מספר תופעות במקום:

1. הפגנת הריקוד - הם עשו תנועות של בלט (פלייה, פור דה ברה פנימה! פור דה ברה קדימה! פלייה! רלווה!) על מחסום משטרתי שהביאו להם, ועשו תנועות ריקוד במרכז ההפגנה. לי זה הזכיר את ההפגנות השקטות של הטאי-צ'י בסין, רק עם אנשים גבוהים. יותר.

2. שני סטודנטים מסמינר הקיבוצים, עם פנים צבועות בלבן וספר בידיהם, שעמדו קפואים על קופסה. חברה אחרת הסתובבה בין העוברים ושבים ונתנה להם מטבעות כדי שהם יכניסו לכובע, והפלה-בפלה, כל פעם שנכנס מטבע לכובעם של המופיעים, הם התחילו ללמוד! תנו לסטודנט שקל, והוא ילמד!

3. בחורה שנטרפה עליה דעתה ועלתה למחות על השיר 'איזה בלגן-איזה בלגן-זונות דופקים בכסף-אותנו בחינם' (מילים ולחן: עממי) בצעקות 'בנאדם, זהו שיר אלים! תפסיק מיד! זהו שיר אלים!' כשהיא חוטפת (באלימות כמובן) את המיקרופון ממנחה האירוע.

4. מנחה האירוע היה תופעה בפני עצמו - סוג של ערס בית"ר מגודל שנראה כאילו שכרו אותו בשביל לצעוק סיסמאות במיקרופון. אבל בתכל'ס, הלך לו די טוב.

5. שילוט מתוחכם - אני קיבלתי שלט 'ארקדי תעשה לי מלגה'. מסביבי היו שלטים מתוחכמים יותר כמו 'תנו לי שקל! עוד 13,999 אני גננת!, ו'יולי, תחזרי את לגור אצל ההורים', 'ביולי לא לומדים'.

6. סטודנטים לרפואת שיניים שהגיעו עם חלוקים לבנים. זאת תרמית די מחוכמת, למעשה - אתה חושב לעצמך 'הא, סטודנטים לרפואה! כמה איכותי! אגש ואמצא לי בעל!'. אך אבוי, כשאתה מתקרב אתה רואה על ד"ש הבגד שלהם את תגית השם של 'בית הספר לרפואת שיניים', בעוד הם מספיקים לאחוז בך באמצעות הסאקשן. מה שכן, פגשתי שם מישהי שהייתה איתי בגן. טוב שהייתה לה תגית שם, אחרת הייתי יוצא פריק.

7. מרצה מהחוג למדעי המדינה באוניברסיטה העברית שאמר שהמשטרה ערוכה פה בכוחות מוגברים כי הממשלה מפחדת מידע, כי ידע זה כוח, והממשלה רוצה לשמור את כולנו פסיביים. אני בעד שהממשלה תשמור את כולם פסיביים. למה אני בעד, שאלת, קורא סטרייט יקר או קאמל? כי אני אקטיבי. בסקס של הומואים, זה ההפך מפסיבי. ביניהם יש את הורסטילי. בהזדמנות אני אכתוב פוסט Gay Sex 101.

לקראת סוף ההפגנה הכריזו המארגנים על צעדה המונית לגן העצמאות הסמוך. אני לתומי שמחתי, כי אחרי שהממשלה הפכה את כולם לפסיביים, אנחנו גם מבצעים שטריך המוני. <ושוב, הסבר לקוראי הסטרייטים, או ההומואים שאינם דוברים את הלינגו המתאים, זה שטריך>. מסתבר שאנחנו סתם הולכים לצעוק עוד קצת. כשהגענו נשברתי טוטאלית, ופשוט התיישבתי במחאה על הדשא. יש גבול - גם לקום בבוקר ביום של שביתה, גם לצעוד וגם להפגין בשני מקומות? לא בגילי. וחוצמזה, כל הגן היה מלא בצואת סוסים של המשטרה. גם זאת דרך להבריח סטודנטים (בעיקר מהבינתחומי, צפונים).

לא ברור לי מה הפך את ההפגנה הזאת לכל כך מחרמנת - אולי כמות הבחורים הנאים והמצודדים, אולי הסמיכות שלי לבחור נורא חמוד שעשה לי סוג של טיזינג בזה שהוא חיבק אותי בכל הזדמנות אפשרית, אולי מזג האוויר היפה, אולי הלוחמנות על פנינו הצעירות, ואולי סתם העובדה שלא הזדיינתי כמו שצריך כבר כמה שבועות, וכבר שלושה לילות אני ישן עם בחורות במיטה, מה שלא מאפשר לי לשחרר את הלחץ בצורה הראויה, מטעמי כבוד לאישה שלידי. בסופו של דבר הגעתי הביתה, אמנם לבד, אבל הייתי צריך שתי סיגריות אחר כך, לא אחת.

אני חייב לאוורר את זה, כי נורא רציתי שיקראו לי לבמת הנואמים

אולמרט, איש נלוז שכמוך, שלא טרח להוציא את אפו מהחלון של ביתו המבוצר. הוא נהנה מהחסינות שמקנה לו התפקיד, ולא מוכן לעמוד לביקורת. אנחנו נראה אותו מתראיין רק ביום השואה, פסח, יום העצמאות ויום הזכרון. יום הזכרון הקרוב הוא חדש ל-119 משפחות של חיילים ו-44 משפחות של אזרחים שנהרגו במלחמת לבנון השנייה והמיותרת להפליא, יום עצמאות שבו לא יחגגו 3 משפחות עם הבנים שלהם שנמצאים בידי כוחות אויב. הממשלה של הטפלון הזה, שכלום לא נדבק אליו, אחראית לכל כך הרבה מחדלים. מיום ליום עוד חבר ממשלה מואשם במשהו. עדיף שתמחל על כבודך ותרד מהכיסא, כי אם אני הייתי עושה כל כך הרבה פדיחות בעבודה שלי, היו מפטרים אותי. ואנחנו, בתור הבוסים שלך, מפטרים אותך. קישט.

זקן סיני חכם

זקן אחד תפס אותי באוטובוס אחה"צ, כשאני עדיין לבוש בחולצה מההפגנה. הוא אמר לי שהחלק העצוב הוא שאולמרט ייבחר שוב. ואני אמרתי לעצמי - סיני הוא לא, אבל הוא בהחלט חכם.

טרום-יום-זכרון

עשינו אתמול טקס אלטרנטיבי שכזה, קהילתי. לזכר השואה, ולזכר החללים. בדרך כלל, סיפורים עצובים יותר ביום הזכרון מאשר ביום רגיל, אבל אתמול זה לא שינה. כמעט כל קטע שנאמר על הבמה גרם לי (ולשאר הקהל לבכות). הקטעים שלא גרמו לי לבכות היו בכלל קטעי הומור, וכל הערב היה רכבת הרים של צחוק ובכי. יש בזה משהו שמייצג את המדינה שלנו בצורה המדוייקת ביותר. דקה בוכים ודקה צוחקים. גיליתי גם שנורא קשה לשיר כשאתה על סף בכי. מצד שני, זה נשמע מרגש.

אבל קטע אחד רצח אותי. מישהו שסיפר על חבר מהתיכון, שהוא היה מאוהב בו, והחבר לא בדיוק ידע איך להגדיר את עצמו, אבל אחרי מספר שנים פשוט ניתק את הבחור המסכן מחייו. ואז הוא נהרג במלחמה. והבחור, נשאר מיוסר עם אהבה ועם כאבי ההתעלמות. בחיי. רציתי לקבור את עצמי במקום.

ואז חזרתי הביתה, עם חברה שלא היה לה כבר איך לחזור להורים. היא נרדמה תוך שניה. אני שקלתי לחפש זיון. בסוף החלטתי שלא, כי זה פשוט לא הצליח לי. ובאמת, למי יש כוח לצאת מהבית בשעה 2.30 בלילה ולהסביר בגמגומים לבחורה המסכנה למה השארתי אותה לבד במיטה באמצע הלילה <אה, הלכתי, אה, לספור, אהמ, כוכבים>. אבל מכיוון שביליתי את אחר הצהריים שלפני כן בשינה של התמוטטות, כי אחרי משמרת הלילה הקודמת ישנתי רע (קשה לישון כשהטלפון מצלצל כל הזמן, וכשקמים ב-10 בבוקר לצפירה), לא ממש יכולתי להירדם בלילה, בשילוב עם צווחות הערסים הלא-מפותחים מהבר שמתחת לבית שלי.

תהיו טובים, תירשמו לאוניברסיטה. אולמרט רוצה בית חדש.

גזר.