חיים של בחור אחד

הפוסט הזה אמנם היה אמור להיות על יום הזכרון לחללי צה"ל. הוא היה אמור להפתח בדיסקליימר, שמעולם לא הייתי בלוויה צבאית.

זה הולך להשתנות היום. אח של חבר מת היום, הוא היה חייל, בן 20. מטעמי פרטיות אני לא רוצה להרחיב בנושא, אבל זה תפס אותי באמצע נסיעה לעבודה, מהבית של ההורים, בכביש המהיר. באופן מפתיע לא עשיתי תאונה.

במקום לחשוב מה אני לובש למסיבה הערב בת"א, אני חושב איך אני מתארגן להגיע ללוויה שתערך הערב, בתום טקסי יום העצמאות, ואני צריך להגיע לת"א בכל מקרה, כשאני בספק אם יהיה לי חשק לרקוד או להנות.

וכל החברים נאספים, מכל מיני מקומות, כדי להגיע היום בערב, להיות שם בשביל האח. קהילה.

אחרי שלוש שנים הייתי אתמול והיום בטקסים העירוניים ליום הזכרון.

השתחררתי מהצבא במרץ 2004, וכמה שבועות אחרי זה כבר הייתי על המטוס ללונדון, לנקות קצת את הראש, לעבוד במקום אחר ולחוות חיים עצמאיים לגמרי. על יום הזכרון לא יכולתי לוותר. טלפון אחד לשגרירות ישראל סיפר לי שיש טקס ממלכתי באחד מבתי הכנסת הגדולים בצפון העיר. הגעתי לשם לבוש בחולצה לבנה, כמו שחינכו אותי, בלי להכיר אף אחד מסביבי.

בערך 5 דקות מהרגע שהטקס התחיל התחלתי לבכות, ולא הפסקתי עד סופו. בכיתי בשירים הבנאליים ששרים בקהילות יהודיות בחו"ל, בכיתי בהקראת השמות, ביזכור, בקדיש, בדקת הדומיה.

האנשים מסביבי, קהל שמורכב בעיקר מיהודים ילידי המקום וישראלים לשעבר שמנותקים כבר כמה שנים מהוויה של יום זכרון בארץ, הסתכלו עלי במבטים מוזרים, כמו בשורה משירה של הלינה בירנבאום (על משהו שונה לגמרי, על מיידאנק) - 'את מי רצחו לך כאן שככה את בוכה'. חזרתי הביתה והלכתי לישון. ביום שלמחרת עמדתי באמצע הרחוב בשעת הצפירה בישראל, בשקט, לבד. אדם אחד עומד ברחוב סואן, אף אחד לא שם לב. אפילו שהשכונה מלאה ישראלים ויהודים.

בשנה לאחר מכן, יום הזכרון הוקדם, ואני כבר הייתי עם כרטיס לאמסטרדם. הטיסה שלי נחתה בארץ ביום הזכרון עצמו. את ערב יום הזכרון בחרתי לציין בכל זאת, למרות שאני בטיול והכל אמור להיות כיף. הרחקתי עד האג, בערך שעה נסיעה מאמסטרדם, בניסיון למצוא את הטקס, ואז למצוא את המרכז הקהילתי בו הוא נערך.

ושוב אותו תסריט חוזר על עצמו. גזר יושב לו לבד בין אנשים זרים, ובוכה.

השנה לא יכולתי להמנע, והחלטתי לנסוע לעיר הולדתי לטקסים. אתמול בערב הייתי בטקס. גם לבד. אף אחד מהחברים המועטים שלי שנשארו בעיר לא רצו להגיע, והלכתי לבד, 5 דקות הליכה מהבית של ההורים שלי. ושוב, הדמעות התחילו בצפירה ונגמרו אחרי 'התקווה'. עמד מולי בחור שהייתי מיודד איתו בתיכון, והוא לא זיהה אותי. זה קצת שימח אותי. גם ככה אין צורך שהוא יזהה אותי, הוא סטרייט. לצערי.

כל הטקס לא יכולתי להסיר את העיניים שלי מהשמות של בני העיר שנהרגו במלחמות ישראל ופעולות טרור בארץ ובחו"ל. שמות, שמות, שמות. בני 18, בני 60, במלחמות, בפיגועים, בפעולות איבה, בפרעות שלפני קום המדינה, בתאונות דרכים, בתאונות אימונים... חלק קטן מ-22,000 ומשהו החללים.

והיום בבוקר, בטקס בתיכון, גם רועי היה. שמחתי לגלות שהוא נראה פחות טוב, זה מאוד עזר לי. לא החלפנו מילה. אפילו לא שלום.

מעולם לא שמעתי על בן-זוג שכול של חייל. מכל החיילים שנהרגו בכל הלחימה המיותרת הזאת, חלק היו הומואים. טל איתן כתב על זה ספר שלם, על בן זוג שנהרג. הכאב גדול לפעמים עוד יותר, כי אתה לא יכול לבוא להורים שלו, כי אולי הם לא יודעים. וכי אף אחד לא מכיר בך.

החיילים בתמונות כל כך יפים תמיד. תמיד נראים כמו אנשים נפלאים.

בואו נפסיק עם כל השטויות של המלחמה. והיום, באמת שלא מעניינים אותי הרוגי הצד השני. לא היום. היום אני בכאב הפרטי-לאומי שלי. אבל בואו נפסיק. די. שיגיע כבר שלום. לא רוצה לאכול חומוס בראמאללה (אני שונא חומוס) או לעשות שופינג בביירות. רק שקט.

אמא שלי אספה אותי מתחנת האוטובוס אתמול. בדרך לבית היא סיפרה לי שלבת-דודתה נותרו חודשיים לחיות. הסרטן השתלט עליה סופית. אישה מסכנה, שהייתה כל כך חזקה, והפעם, זה כבר לא עזר.

הפוסט יצא מבולגן להפליא. אבל אני לא מצליח להתרכז, אני בעבודה ויש לי מיליון דברים בראש.

יום עצמאות כמעט-שמח לכולם,

גזר.