חיים של בחור אחד

שאני לא יודע מאיפה להתחיל. אני חושב שעל מספר הימים מיום שישי ועד היום אפשר להגיד את המילה האנגלית המושלמת - hectic.

תחילתו של הפיאסקו ביום שישי, עת הגעתי לתל אביב לעניינים תעסוקתיים. העניינים התעסוקתיים לא ממש מעניינים, אבל בואו נגיד שגיליתי שאני לא אוהב שמלקקים לי את הנעליים. משם נסעתי עם זו-שקוראת חזרה לביתה המעוצב להפליא, וקפצנו לאוויטה. המקום היה שומם, כיאה לשעה 4.00 בבוקר. אז הלכנו לישון אחרי ארוחת בוקר שכללה שניצל ופירה ב"דיטה", והתעוררנו נורא מוקדם, ב-2.

החלטתי לחזות באותו יום בגופות שזופים ולתת לגופי הצנום והלבנבן מעט צבע, על מנת שיתבלבלו ביני לבין יזהר כהן. אז נדדנו אט אט אל עבר חוף הים. הבחירה הטבעית שלנו הייתה חוף הילטון. חוף הילטון, לסטרייטים (טפו) מביניכם, הוא חוף מאוד, אהמ, קהילתי. אפשר להגדיר אותו כ'תצוגת בגדי הים של אטרף דייטינג'.

ואני מאוד שמח שבחרנו את החוף הזה, כי פגשנו שם חברים והכל ומגניב ויוווווו איזה כיף חחחחחחח ^^.

משם, המשכנו לאכול סושי. שוב. סושי זה טעים וטוב. הצטרף אלינו אחד החבר'ה שפגשנו בים. אותו אחד שכמה ימים לאחר מכן יאבד את אחיו. חזרנו לבית של זו-שקוראת, שם ארזתי את תיקי והחלטתי שאני נוסע הביתה, וחוזר עוד הערב לת"א כדי להספיק למסיבה, כי גם ככה תכננתי לחזור למרכז ליום הזכרון.

זו-שקוראת הצטרפה אלי, וגם החבר הזה, ישבנו עם סימן-תמיהה וחבר שלו לאכול, ארזתי תיק, עבדתי עם חבר על משהו בקצרה, ועפנו למונית שירות. כאן נכנס הפוסט שנכתב ממונית השירות. מיותר לציין שהמונית לא יצאה בזמן, ואת המסיבה פספסנו.

הגיע לו יום ראשון, ערב יום הזכרון. החלטתי שנורא בא לי ללכת לים. אבל אז לא התחשק לי ללכת לים. ואז כן התחשק לי להשתזף, אבל לא התחשק לי ללכת לים. אבל כן התחשק לי שופינג. אז לבשתי לעצמי גופיה, וגררתי את גב' שקוראת לסיור בויה דה לה אוחצ'ה התל-אביבית, הווה אומר - שדרות אוחצ'ילד, שינקין ובוגרשוב. כן כן, לבשתי גופיה. לראשונה בחיי הבוגרים יצאתי מהבית לבוש בגופיה. מה לא עושים בשביל לשזף את הכתפיים.

השלל מאותו יום - הרבה בגדים.

המלצה מאותו יום - חנויות טי-שרטס בבוגרשוב. 4 טי-שרטס מגניבים ב-100 ש"ח. שלא לדבר על שני הבוקסרים ב-50...

אוטובוס להורים, והופ, יום הזכרון.

את מוצאי יום הזכרון 'חגגתי' בעבודה. ראיתי את טקס הדלקת המשואות בהר הרצל. זאת מין מסורת קבועה, שלא משנה מה, אני משתדל לראות את הטקס. ראיתי אותו אפילו בלונדון, על האינטרנט. באיכות מחורבנת. כשרצתי לגג לראות זיקוקים מהר הרצל, גיליתי שיש רכס לא קטן שמפריד ביני לבין השמיים של הר הרצל, כך שכל מה שיכולתי לראות זה את העשן של הזיקוקים. כמה שעות אחר כך הגעתי בעצמי להר הרצל, להשתתף בלוויה הצבאית הראשונה בחיים שלי.

הלוויה הייתה נוראית. לא הכרתי את האח שמת, אני לא מכיר את ההורים, אני מכיר רק את החבר הזה. ולראות אותו מפורק ושבור לא עושה לך טוב. עמדתי עם חברים שלנו שבאו, ובכינו כולנו. כולם ספדו לו - דודה שלו, המנהלת מהתיכון, אחותו התאומה, בנות הדודות שלו... וזעקות השבר של כל הנוכחים. אי אפשר להישאר אדיש. עמדנו מחובקים, כשהרעשים של ירי הכבוד מתערבבים ברעשים של הזיקוקים מבמות הבידור בירושלים.

משם, ישר לתל אביב, למסיבה. חברים שלי הופיעו שם והבטחתי להם שאני אקח אותם. נכנסנו לאוטו והיינו צריכים לשכוח מהכל. שמנו שירים שמחים וניסינו להיכנס לאווירה.

המסיבה הייתה נחמדה. פגשתי שם שני חברים, שאמרו לי שרועי 2.0 נמצא שם. עם רועי 2.0, בניגוד לרועי 1.0, יצאתי למשך שבוע וחצי. הוא אותו אחד שהתחיל איתי, היה לנו שבוע וחצי כיפי, ואז הוא אמר לי שהוא לא יודע מה הוא רוצה, והוא מבולבל. ניתקתי את השיחה והלכתי לבכות על בלונדי ועל כל העולם. 4 ומשהו שעות של בכי, עם כאב ראש היסטרי ביום שאחרי.

אז אני, כמובן, לא יכולתי שלא לחפש אותו. הסתובבתי בין כ-1000 איש בניסיון למצוא את הפרצוף המוכר והיפה שלו, כשהלב שלי דופק. ודופק ודופק ודופק.

בסופו של דבר מצאתי אותו, חייכתי בנונשלאנטיות, התחבקנו ונראה שהוא שמח לראות אותי. ירדתי לרקוד איתו ועם עוד בחור, שנמרח עליו בצורה מוזרה (ולא, הם לא יוצאים או משהו, שאלתי). נמרחנו שלושתנו, דיברתי איתו קצת, נמרחתי איתו קצת לבד, אבל שום החלפת נוזלים. באיזשהו שלב החלטתי שמספיק וזה הזמן לחזור הביתה. הלכתי חזרה לחדר ההלבשה, לחברים שלי, וכיליתי את זעמי בפרצוף שלי. עם פינצטה.

יום אחרי זה לא ממש התעוררתי בזמן, ואיחרתי לעבודה. מזל שזה היה יום קצר ויצאתי מוקדם. לקחתי את בלונדי והעפתי אותנו חזרה לתל אביב. קצת לפני עוד הספקתי לשלוח מסרון (סמס!) לרועי 2.0, שהתגעגעתי אליו קצת. עד היום לא התקבלה תשובה. אולי הפלאפון שלו מקולקל ;-).  הגענו לאוויטה לראות עוד הופעה של חברים, ותוך כדי החלטתי להנות קצת. אז סימסתי לאיזה סטוץ עכשוי, וקבעתי איתו.

שלחתי את בלונדי חזרה הביתה עם חברה, הקפצתי את זו-שקוראת הביתה, כמעט עשיתי תאונה בדרך כשפניתי שמאלה כשלמסלול הנגדי היה ירוק, והגעתי אליו, לא לפני שהסתובבתי במשך חצי שעה לחפש חניה בגבעתיים.

היה מעולה, תודה. השותף שלו הצטרף אלינו. ככה אני אוהב את הזיונים שלי - מלוכלכים, חסרי עכבות וביזאריים ;-)

היום בצהריים הגעתי לעבודה מהבית של ההורים שלי. איחרתי, כמובן. לוקח שעות לנסוע את הדרך הזאת באוטובוסים. בבוקר עוד הספקתי להתכתב עם הדרמטית בסמסים כדי להסביר לה שאין לי כוח לשמוע את זיוני השכל שלה. ועכשיו, כהרגלי, אני בעבודה. מחכה שהיא תיגמר, המשמרת. יש לי עוד עבודה לעשות בלילה, עוד קצת מזומנים בשביל לבזבז.

תהיו טובים ותישנו הרבה,

גזר