חיים של בחור אחד

טוב, הדלקתי סיגריה. 24 שעות אחרי הערב עליו כתבתי בקצרה בפוסט הקודם. ערב הזוי בהחלט. אני עד עכשיו לא מבין לחלוטין מה בדיוק עשיתי שם ואיך עברתי את זה בלי לבכות. אני חושב שלקיומו של הדוקטור שם איתי היה חלק חשוב בזה בהחלט.

אחרי נסיעה בשירות, שברובה ישנתי להנאתי, הגעתי אל העיר הגדולה, שאף פעם לא ישנה. סיור קצר ברחובות שמקיפים את המרכזית, מצאתי את הדוקטור מחכה ברכבו הקט והצנוע. נשיקה קטנה ויצאנו לדרכנו.

חיפושי חניה בתל אביב זאת משימה לא קלה, אבל למזלי מצאתי לנו מקום חניה, שאף לפני שבועיים חניתי בו כשהלכתי עם בנות משפחתי, ארבעה דורות, לארוחת צהריים של שבת (חבר'ה, ברחוב מרמורק יש מקומות חניה לא מסומנים!). הליכה קצרה, והגענו לפאב, שהדבר שהכי יכול לתאר אותו זה 'פאב של סטרייטים'. כבר הרבה מאוד זמן לא יצאתי לבלות עם חברים סטרייטים בפאב כזה, שבו אני (שוב) החריג. נכנסנו יד ביד למקום (לא לפני שהייתי צריך להבהיר לדורמנית שסף הגיל בכניסה לא מעניין את הסבתא שלי, לא כשחבר שלי בכלל לא מתקרב לגיל הזה), והבנאדם הראשון שעליו נחו עיני היה... רועי. הוא ישב שם, ליד תמר, כשביניהם יושב בחור שאני לא מכיר ומחייך לעצמו בביישנות. לא יכולתי שלא לקפוא. פשוט לא ברור לי איך אחרי כמעט 5 שנים מהיום שהבנתי שאני מאוהב בבחור הזה, שגרם לי להבין כל מיני דברים על עצמי, אחרי שנים של מריבות והשלמות, ועד המריבה הגדולה האחרונה לפני שנה וחצי שמאז לא החלפנו יותר ממילה בפעמים הספורות שנפגשנו, מסוגל לגרום לי להתקפל למקום. הסתובבתי לדוקטור, חיבקתי אותו ואמרתי שאני צריך לנשום שניה. נשקתי לו, העלתי על עצמי את החיוך הכי שמח שיכולתי, ונכנסתי להגיד שלום לכולם. החבר'ה הישנים היו שם, החבר'ה שלי מהתיכון, ועוד כל מיני אנשים שעובדים עם כלת השמחה שלא ממש טרחתי להתייחס אליהם, כי לא הייתי במצברוח להיכרויות חדשות.

הערב עבר על מי מנוחות. אני ורועי לא החלפנו מילה, ואני והדוקטור התפנקנו לנו בלי לשים לב לעולם. כשמחה,, אהובת ליבי כבר בערך 14 שנה, אמרה לי שאני נראה נבוך, הוכחתי לה ההפך כשתחבתי את לשוני עמוק בגרונו של החבר שלי. נבוך כבר לא הייתי.

אף אחד לא הסכים להגיד לי מי זה הבחור החדש הזה. שמחה סירבה בתוקף להעביר מידע, וכשתמר הזכירה את השם שלו ושאלתי מי זה, היא חייכה במבוכה ואמרה 'אבל הוא לא שלי'. היא רק ישבה וצחקה איתם, ואני הייתי עסוק בלהרגיש שאני צריך להתחרות על תשומת הלב של מי שהיו החברות הכי טובות שלי, מול רועי. אפילו השארתי קצת את הדוקטור לבד כשהלכתי לשירותים כדי שהם יפתחו שיחה. מבחינתה, אנחנו לא נפגשים כמעט כי אני לא מגיע כמעט לקמפוס (אנחנו לומדים באותו קמפוס). ויש עוד הרבה סיבות אחרות.

רק פנינה שמרה על לויאליות, ונתתי לה לשוחח בחופשיות עם הדוקטור, כשהם מחליפים צחקוקים מלאי משמעות.

ברגע של שכרות אמרתי לו שהדבר שהכי כיף לי בעולם זה שהוא בסבבה עם כל החברים שלי, בלי ביישנות ובלי כלום. וזה אחד הדברים שהכי חשובים לי כשאני יוצא עם מישהו - שאני לא אצטרך להיות עסוק בלהעסיק גם אותו תוך כדי שיחה עם אנשים אחרים, אלא שוהא ידע להשתלב. והוא לקח, בגדול. אז הבנתי שאני מתחיל להרגיש משהו אליו. אני שמח שזה בא כל כך לאט. זה בריא, זה הגיוני, זה טבעי. לא שאין לי ספקות. לא שאני לא מסתכל על יותר מדי בחורים חמודים ורוצה לקחת אותם הביתה (ואני לא, אל דאגה). אבל אני מבין יותר ויותר שיש לי סוג של אוצר בידיים. אבל לאט לאט.

יצאנו מהפאב, ואני שיכור ומסטול עד אימה. ישבנו לנו על ספסל באבן גבירול, שעל כל העמודים שבו תלויים דגלי גאווה לכבוד המצעד התל אביבי שיערך ביום שישי הקרוב, והתחבקנו, והתנשקנו. עוד ועוד. ולאף אחד לא היה אכפת. אמסטרדם ממש. אם לא הייתי חש צורך עז ללכת לישון, ולהגיע לעבודה היום בצהריים, אולי היינו נשארים שם עד עכשיו. הוא הקפיץ אותי חזרה למרכזית, ואני חיכיתי למונית שירות, שהגיעה אחרי זמן שנראה כנצח, שילמתי ונרדמתי עד שהגענו הביתה. ואז קיבלתי ממנו הודעה 'אז מה, זה אומר שאני החבר שלך עכשיו?'. כאילו שאפשר לחשוב אחרת :-)

היום בצהריים, כשהגעתי לעבודה, שוב, דיברתי עם הדוקטור במסנג'ר. דיברנו קצת על אתמול, והוא אמר לי שהוא ריחם עלי ממש, כי הוא פשוט ראה שאני סובל מנוכחותו של רועי. לא היה לי הרבה מה להגיד בנושא, כי לא חשבתי שזה ברור וגלוי לכולם. אולי בגלל זה שתיתי כל כך הרבה, כדי שלא יהיה לי אכפת. הוא טוען שאנחנו צריכים לדבר, עכשיו כששנינו נמצאים במקום בוגר יותר, ואחר לחלוטין, כשלכל אחד מאיתנו יש מישהו, אולי נוכל להשלים, ולנסות לחבר מחדש את החבורה הזאת שלנו, שהייתה המקסימה ביותר ואהבתי יותר מכל. שתמיד חגגנו יחד, והיינו מקפידים להיפגש כל הזמן, ושאם אני צריך קצת ספייס בשביל לעשות את זה, הוא ייתן לי. שאני אוותר עליו בשביל זה? ניסיתי להסביר לו, עד שהוא הבין, שאני לא אוותר עליו בשביל לחבר את הכל. שגם אם אני צריך את הזמן להיות יותר אצל ההורים, כדי לפגוש את כולם, כדי לנסות לחבר את מה שהתפרק שם, אני רוצה שהוא יהיה שם איתי.

יש לו גם טענה לא ברורה שאולי רועי רצה אותי פעם, ועצר את עצמו, ועדיין קשה לו איתי, והוא הדחיק את זה, או כל מיני תיאוריות כאלה. אני נוטה לנפנף את התיאוריה הזאת, ולא כמו תמיד כי אני חושב שאני לא all that. כי אני באמת לא מאמין בזה - היו לו את כל ההזדמנויות שבעולם. הוא לא ניצל אפילו אחת. זה נחמד לחשוב שאולי זה היה העניין.

ולא, אם הוא יגיד לי שהוא רוצה אותי ותמיד רצה, אני לא חושב שאני אוכל לסלוח לו על זה ואני לא אעשה את הטעות של להיות עם בנאדם שלא מסוגל להחזיק לבן זוג שלו את היד בפאב בתל אביב, כשמולו יש זוג גברים אחר שמתנשק בלי שזה יפריע לאף אחד. אני לא אוותר על מה שיש לי עכשיו בשביל מישהו שהעביר אותי שבעים ושבעה מדורי גיהנום. לא מגיע לו, בשום אופן. זה יכאב לי, אני אכנס לבלבלת קשה, אבל לא. בפירוש לא.

האם אני צריך לנסות לדבר עם רועי? שנחזור להיות באיזשהו סוג של קשר קורקטי, ואולי החבר'ה המקסימים שלי, שעברו איתי כל כך הרבה, נחזור להיות כולנו ביחד, חבורה צוחקת ומאושרת, שנוסעת לטיולים בסופי שבוע, שנפגשת לקפה, שהולכת לים בשבת בבוקר. שנוסעים לבקר אחד את השני בבתים החדשים, באוניברסיטה... ואני לא יודע מה לעשות. כבר הרבה מאוד זמן שאני משתדל שלא להתייעץ עם אנשים לגבי דרכי פעולה, כי הוכחתי לעצמי שאני חייב ללכת עם מה שאני מרגיש - ולראייה, כל הסיפור עם רועי היה נמנע אם הייתי עושה מה שחשבתי שנכון והייתי הולך ומספר לו כל מה שאני יודע בלי שזה יתפוצץ והוא יחשוב שדיברתי עליו מאחורי הגב - ורק במקרה הזה אני לא מסוגל. קבעון לא ברור. אני מרגיש שאני חייב להתייעץ עם אנשים שיודעים ומכירים את שנינו, כדי לדעת אם בכלל יש לזה טעם, או שאני שוב אהיה במצב צבירה של מגבון לח אחרי מנת כנפיים ב'דיקסי'.

כל כך הרבה דברים פתרתי עם עצמי בשנים האחרונות - דברים שבלב - ורק זה נשאר בלתי פתור. לאלוהים פתרונים.

שלא תדעו עוד צער,

גזר.