חיים של בחור אחד

לא, לא, לא את זה. זה עוד לא. עובדים על זה, ואני עוד לא ממש מסוגל. לאט לאט.

שלחתי לרועי מייל, בערב.

היום התחיל יחסית בסדר, למרות העובדה ששוב ישנתי לא טוב. בלילות האחרונים אני לא מצליח לישון כמו שצריך ואני מפחד שאני לא אתעורר בזמן, אז אני מתעורר מוקדם ונלחץ שכבר מאוחר. ככה השבוע חשבתי שכבר 15.30 כשהיה 9.30 (ככה זה כשמסתכלים על השעון מתוך שינה), והבוקר חשבתי שאני צריך להיות בעבודה ב-10 (כמו מחר) כשבעצם היה לי שיעור רק ב-12.

הפרעתי בשיעור. עד שאני כבר מגיע, אני מפריע למרצה. כמה מביך זה שנוזפים בך מול אולם מלא בכ-100 ומשהו סטודנטים. לפחות זה עבד לו, להרעיש יותר אני לא ארעיש.

בזמן התרגול שאחרי השיעור התחלתי לכתוב מכתב. תכננתי שזה יהיה בגדר 'מכתב שלא נשלח', והתחלתי לכתוב אותו במהלך התרגול. כשהסתיים התרגול תכננתי ללכת להירגע במסעדת הבית המוצלחת שלי, לשבת עם המחשב קצת ולכתוב שטויות, תוך כדי בליסת פסטה משובחת תוצרת המקום. התמזל מזלי ובדרך פגשתי חברה, שאמרה לי שהיא בדרך לבלוס קצת אוכל יפני (שחביב עלי עד מאוד) עם עוד חבר. שמחתי על ההזמנה ושיניתי את הכיוון. רק כשחזרתי הביתה התיישבתי להמשיך את המכתב, תוך שיחה עם הדוקטור במסנג'ר שמאוד תמך ברעיון לשלוח את המכתב הזה (אימייל, בעצם), ואמר שבמקרה הכי גרוע אני אקבל תשובה שלילית ואז אני אדע שבאמת, אבל באמת אין לי מה לחפש אצל הבנאדם הזה יותר. החלטתי גם לקבל יעוץ לא מחייב גם משמחה, יו"ר הועדה לאישור שטויות שאני רוצה לעשות.

שמחה הייתה קצת סקפטית לגבי סיכויי ההצלחה. לטענתה, הבגרות הנפשית שלו בשנה וחצי האחרונות עשתה אמנם התקדמות נאה, אבל מגיל 4 לגיל 6, שזה לא מספיק. מצד שני, היא ציינה, שהוא היה מסוגל לשבת כל הערב ביום שישי בנוכחותי למרות שהוא הצהיר הצהרות נוקבות ש-10 דקות אחרי שאגיע, והיה גם מסוגל להגיע עם החבר כשהוא ידע שאני אהיה שם. נזכרתי בהחלטה שלי לעשות תמיד את מה שאני מרגיש, ולא את מה שאנשים אחרים מייעצים לי, כי לצערי, כשלא הקשבתי ללב ולשכל שלי, ולא עשיתי מה שחשבתי שיהיה נכון לעשות (הווה אומר - לספר לו שאני יודע עליו ולא להשאיר את זה אצלי), והחלטתי לשלוח לו את המייל הזה. כמובן שעד שאני אקבל איזשהו סימן, אני אבדוק את המייל כל חמש דקות כשאני אוכל.

חשבתם שלא תקבלו את המכתב?

טוב, אז היי. זאת לא הפעם הראשונה שאני חושב לכתוב לך מכתב כזה, אבל זאת הפעם הראשונה שאני כן יושב לכתוב לך. אני כותב לך כי ככה אני יכול להיות די בטוח שתקרא. אתה לא אידיוט. אולי בטלפון היית מסנן אותי, אבל אם כבר משכתי את תשומת לבך, אני מאמין שתקרא. הייתה סיבה שעד היום לא שלחתי לך כזה דבר, שנה אחרי שכתבתי לך מכתב עצבני מאוד, כשהבנתי, או אולי חשבתי, שאתה בכלל לא מעוניין לדבר איתי, אי פעם, למרות שאמרת שאולי פעם, ושאני אתן לך להרגע, מכתב שכתבתי את זה מתוך סערת רגשות, כדי להגיד לך אחת ולתמיד את כל מה שיש לי בראש, בלי להסתתר ובלי לפחד שאני אגיד משהו לא בסדר שיגרום לך להתכווץ לפינה ולשתוק. הסיבה היא שלא רציתי לצאת שוב סמרטוט, ותאמין לי אם אני אגיד לך, למרות שאתה תמיד טוען שאתה לא זוכר דברים, שיצאתי סמרטוט כל פעם שסלחתי לך למרות שהתנהגת אלי, נו, מגעיל. אבל אתה יודע שככה אני, מעולם לא נטרתי טינה לאנשים יותר מדי. כבר שנה וחצי שאני מנסה לשנוא אותך, ואני לא מצליח. אני מנסה, אני משליך הערות ממורמרות, אבל אני לא מצליח לשנוא אותך ולתעב אותך. אני גם לא מצליח להתעלם מקיומך, למרות שאולי אתה הצלחת לשכוח את קיומי. כל פעם יש איזה שטות קטנה שמזכירה לי שפעם היה לי חבר נורא נורא טוב - אם זה שיר שהיינו שומעים יחד ב'הקצה' או במסיבות, איזושהי מילה שנכנסה לנו ללקסיקון שאני משתמש בה עם חברים שלי שלא יודעים אפילו למה אני אומר אותה, סתם שיחה אקראית עם אחת מהבנות, תמונות על המחשב שאני תמיד נהנתי להסתכל עליהן, או אפילו מפגש עם אנשים שלא ראיתי כמה שנים ושואלים אותי בטבעיות מה שלומך, ואני ממלמל 'בסדר, אני מניח'. ביום שישי, כשהיינו ביומולדת הזאת, ידעתי שתהיה שם. אבל זה עדיין היה לי מוזר לראות אותך פתאום, כמו שהיה לי מוזר להיות אצלך בבית ולראות חברים שלך שלא הכרתי, כי אני רגיל שאנחנו מכירים את חוג החברים אחד של השני ברמה זו או אחרת. זה היה לי מוזר לראות אותך עם מישהו, שהיה ברור לי מה תפקידו למרות שלא הכרתי אותו, וזה היה מוזר לי אפילו לא להחליף שלום, כאילו רבנו אתמול ואנחנו שני ילדים קטנים ולא בחורים בני 25. האמת, שמחתי קצת שראיתי שאתה עם מישהו, שמחתי כשידעתי שיש לך מישהו ואתה מביא אותו לפגוש את החברים שלך, ורציתי מאוד לשבת ולדבר עם שניכם, להכיר אותו קצת. אני לא רגיל לא להכיר בני זוג של חברים שלי, ולהפך - אני רגיל להתחבר איתם כדי לגרום להם להרגיש הכי בבית, כדי שהם יהפכו באמת להיות בני בית. אבל מה לעשות, כרגע אנחנו לא חברים, אז לא ממש יכולתי. מאז יום שישי אני חושב על העניין הזה. הדוקטור (שאולי אתה מכיר אותו בתור 'חבר שלי' עכשיו) כמובן מכיר את הסיפור, כי לא יכולתי שלא לספר לו (למקרה ואני אחטוף התקף דרמטי, על אף הגמילה, זה קורה לפעמים) והוא לא הפסיק להגיד לי שאנחנו צריכים לדבר שוב. שאנחנו שנינו בוגרים מספיק, ואחרי כל כך הרבה זמן, אולי כדי לדבר, ואם לא נחזור להיות בקשר, לפחות נוכל לנסות ולהחזיר את הקבוצה המקסימה שהיינו פעם. נכון שדברים משתנים, אבל אני אופטימיסט מטבעי. אין לי הרבה מה להגיד על מה שעשיתי, או מה שקרה, או כל דבר שקשור. בהתקף של מזוכיזם טהור, ישבתי היום בשיעור ועיינתי בשיחה האחרונה שהייתה לנו, שניסיתי להסביר את עצמי. ביקשתי סליחה על זה שפגעתי בך, ואני מקווה שהחיים שלך מאז רק הלכו והשתפרו, ונראה לי ממבט חטוף שטוב לך יותר. ואולי, לך תדע, השטויות שעשיתי היו לטובה בסופו של דבר, או כמו שיש ברדיו - 'הכל זה לטובה, גם אם זה נראה עכשיו אחרת'. אז מה בעצם אני בא להגיד בכל ההשתפכות הארוכה הזאת? אני רוצה שניפגש. אני רוצה שנשב לדבר קצת. אני רוצה לשמוע מה קורה איתך, איך הולך, איך באוניברסיטה, איך הבית החדש של ההורים, מה שלום כל המשפחה, ובכלל, איך החיים מתייחסים אליך. אני יודע שיוצא לך להיות פה בעיר לפעמים בביקור, אז תן לי להזמין אותך לקפה. זה קצת פחות טוב מהקפה שהיינו שותים בימי שישי בצהריים, אבל גם פה יודעים להכין קפה בנזונה.

נדבר?

קצת פרגון עצמי

קודם אני שומע מהדוקטור שאיזה אקס שלו סיפר לו שיצאתי עם מישהו שמעולם לא יצאתי איתו, אחרי זה עורכת של איזה מגזין אינטרנט שהתראיינתי בו לכתבה בשביל חבר של הדוקטור אומרת שהיא מכירה אותי, בלונדי, שצילם עלי ועל הדמות שאיתה אני מופיע, מספר לי שאנשים ראו קטעים מהחומר שהוא צילם וממש התלהבו (תלמידים ומורים), מישהו שאני מכיר ניגש אלי במיוחד הערב כדי להגיד לי שאני נראה טוב היום... רק שכל זה לא יעלה לי לראש. אני תמיד אזכור מאיפה באתי, ותמיד אזכור אתכם, קוראי הנאמנים (existence)!

מחר בערב אני נוסע להתרענן בשנית בתל אביב. זאת הזדמנות מצויינת לראות קצת את זו-שקוראת, שלא ראיתי מזמן כמו שצריך, לראות הופעה של חברים שלי ובעיקר לבלות זמן איכות עם הדוקטור גם פה וגם שם. כמובן שביום שישי אני אהיה שם שוב, לרגל המצעד/מסיבה/מפגן של בחורים חטובים בלי חולצה בחוף גורדון.

לבלונדי יש חבר, בערך מאז שאני והדוקטור ביחד, אולי קצת פחות, ואני ממש בסדר איתו. פגשתי אותו היום, והחלפתי איתו כמה מילים, והוא בחור חמוד. אני יכול להגיד בלב שלם שאני שמח בשביל בלונדי. באמת. מילא אותי אושר לראות אותו כל כך שמח, ואני לא חושב שאפילו טיפת קנאה חלפה בעורקי. הייתכן שלדוקטור יש השפעה עלי? אם כן, אז סוף סוף!

ויש לנו כבר שיר - Your Song של אלטון ג'ון.

סיגריה ולישון. מחר עובדים ב-10. דבר אחד בטוח - את החשבון של האונקולוגית שאני אקבל בעוד 10 שנים, אני שולח ישירות לרועי.

תהיו בריאים, זיי געזונט,

גזר.