חיים של בחור אחד

אמש ביליתי בכנסת. זה דבר די מלהיב לבלות בכנסת, mind you, במיוחד לאור העובדה שלא הייתי שם כבר בערך 10 שנים, מאז שלקחו אותנו לסיור של ביצפר וראינו את אולם המליאה. מצד שני, הפעם היה לי אישור כניסה קצת יותר נרחב, ויכולתי לשוטט ברוב האיזורים בכנסת. מוזר, דרך אגב, שהפרלמנט הישראלי די סגור לאורחים סתם כך, בעוד שברוב בתי הפרלמנט בבירות השונות שהייתי, יש סיורים מאורגנים והם נחשבים די פופולריים. אבל נו שוין, זה לא שיש מה לראות שם. בסופו של דבר, העיצוב הפנימי הוא מפא"יניקי להחריד, והאגף החדש של משרדי הח"כים נראה כמו בית מלון - מסדרון ארוך ארוך עם שטיח, ודלתות ממוספרות.

זה גם די נחמד לראות את כל הח"כים, אם כי היה לי הרבה יותר קל לפגוש את כולם בבת אחת אם הייתי מבקר, לדוגמא, בבית המשפט. אני חייב לציין שחברות הכנסת והשרות לא מתברכות באלגנטיות כלשהי, כאשר ח"כ רונית תירוש נראתה כמו דיילת של אייר קלפטע, ושרת החוץ ציפי לבני נראתה כמו אחת מהמועמדות בקדם אירויזיון של גיאורגיה. זאת שלא זכתה.

אבל למה הייתי שם בעצם? בגלל ההצבעה על התיקון לחוק יסוד: ירושלים בירת ישראל. חוק היסוד הזה, המהווה עמוד בסיס לחוקה הישראלית שטרם נכתבה, מבסס את מעמדה של העיר כבירת המדינה. התיקון לחוק קובע כי לא ניתן יהיה לערוך מצעדים או תהלוכות שפוגעים בצביונה הקדוש של ירושלים, או פוגעים ברגשות הציבור. מיותר לציין שזהו תיקון סקטוריאלי לחלוטין, שמטרתו למנוע ממצעד הגאווה לצעוד בירושלים. תפקידי בכוח היה להסביר לחברי כנסת את הרעות החולות של החוק הזה, לאו דווקא בתור נציג הקהילה, אלא בתור מישהו שרואה בחוק הזה סתירה מוחלטת לציביונה הדמוקרטי של ישראל, כפי שנכתב במגילת העצמאות של מדינת ישראל (תש"ח-1948), שהרי במדינה דמוקרטית אין אפשרות לאסור על קיום של מצעד או תהלוכה כלשהי.

אז הלכתי ודיברתי עם חברי כנסת ושרים. בהתחלה עם העוזרים בטלפון, ואז, בעזרת הלוביסטית המוכשרת של התנועה ליהדות מתקדמת, גם במסדרונות של הכנסת. ניסיתי לשכנע אותם להצביע נגד החוק, ניסיתי לשכנע אותם לצאת אם הם לא יכולים להצביע נגד, או לא להיכנס להצבעה מלכתחילה, ניסיתי להסביר את עצמי. אבל גיליתי דבר אחד - בפוליטיקה - הכל פוליטיקה. קדימה לא יכולים להצביע נגד הצעת חוק של ש"ס, כי הם צריכים את הקולות שלהם בהצבעה על הנשיאות שתערך בשבוע הבא. ציפי לבני גם ככה בבעיות עם אולמרט והמצב שלה לא משהו, אז גם היא לא יכולה. את הח"כים של מפלגת הגמלאים צריך לשכנע שהחוק הזה פוגם בסמכותו של דיכטר ועוד כהנה וכהנה דוגמאות.

קצת לפני ההצבעה עצמה, בתום הדיונים והנאומים, זינקתי במהירות אל יציע הציבור, כדי לראות את תוצאות ההצבעה, כשלידי יושבת חברת מועצת עיריית ירושלים הנלוזה, מינה פנטון. אותה מינה מוכרת בעיר בתור אחת המתנגדות למצעד, והיא שפועלת בכוח ובמרץ כבר שנתיים לביטולו. אותה פנטון היא האדם היחיד שאני מצליח לחשוב עליו שמעלה לי את לחץ הדם בצורה דרסטית, וכמובן שלא יכולתי לשתוק כשהיא עברה לידי זחוחה ואמרה 'ירושלים ניצחה אתכם'.

אני קורא לכולכם, המשתייכים לקהילה או אלה החרדים לעתידה של מדינת ישראל, להצטרף אלינו ב-21 ביוני כדי להפגין, לא רק על זכויות של הקהילה הלהט"בית, אלא גם במאבק על הדמוקרטיה בישראל.

ואם זה לא מספיק, קבוצות של ימנים-דתיים מאיימות להפגין מחר מול מצעד הגאווה התל אביבי. ההומואים הגאונים של תל אביב, שחיים בבועה שבה אין הומופוביה, אין גזענות ואין אפליה, מאשימים את המצעד הירושלמי שהקים עליו את האלה שיפריעו להם במסיבת החוף המאגניבה בחוף גורדון. דבר אחד הם לא מבינים - אם מצליח להם בירושלים, הם עוברים לתל אביב. הם לא ינוחו ולא ישקטו עד שמדינת ישראל תקבל את חוקי ההלכה כחוקתה הרשמית. גם המצעד התל אביבי, שידוע יותר כמסיבה מאשר כהפגנה, יהפוך, אני מקווה, להפגנה על זכויותינו הלגיטימיות, שהן, בסך הכל - שיוויון.

אתמול הופעתי בפריפריה. נסענו בג'יפ ענקי של חברה שלקחה אותנו לשם (אני סטודנט עני, אין לי אוטו), ואחרי בערך שעה וחצי הגענו לפריפריה הזאת. הייתה הופעה כיפית להפליא, אבל הדבר הכי כיפי היה שהדוקטור הגיע להופעה בהפתעה. כשיצאתי מהאוטו סימן-תמיהה אמר בקול 'איזה יופי, כמעט כל הבעלים פה'. בעודי פוצה את פי ואומר 'לא, בעלי לא פה', הסתובבתי אחורה וקלטתי שהוא עומד מאחורי האוטו. בוסה רצינית לא יכולתי להדביק לו כי הייתי מורח את כל האיפור, אבל את זה הוא קיבל אחר כך. הוא הדביק אותי לקיר והרים אותי, כשהרגליים שלי, נעולות בנעלי עקב, מתנפנפות באוויר. סוטה קלות.

רועי טרם ענה לי. לא יודע אם זה בגלל שהוא לא רוצה, או בגלל שהחיבור שלו לאינטרנט לא זמין כמו שלי, אבל זה הופך להיות בעיה שלו. אני ניסיתי.

תהיו גאים,

גזר.