חיים של בחור אחד

קודם כל, תל אביבים ותל אביביות, וגם תל אביבימות ותל אביביותים, הרשו לי לברך אתכם במוצאי יום חגכם, חג הגאווה לשנת 2007. אירחתם את תושבי ישראל בצורה נפלאה, והצעתם את מיטב מטעמיכם האנושיים לכל באי האירוע. או במילים אחרות - וווייייייייי, כמה חתיכים!!!!!!!111111

נדדתי לי תל אביבה אמש, אחרי משמרת לילה זוועתית ושעתיים שינה, ברכבו של סימן-תמיהה, יחד עם בן זוגו (חצי שנה, אתמול, hurray!) ועם די. ביציאה מהעיר עצרנו בצד, הנפנו את דגל הקשת חסר-התאמת-הצבעים-באופן-מוחלט ודהרנו לנו אל תל אביב, שהפתיעה אותנו בחוסר מפתיע של פקקים, על אף העובדה שחצי מהעיר הייתה חסומה ושמדובר ביום שישי בבוקר. יכול להיות שהתל אביבים סוף סוף הפנימו את חוסר הצורך במכוניות בעיר הפקוקה וחסרת החניה שלהם?

ובכן, על המצעד אין מה להכביר במילים, חוץ מהעובדה שהיה חם. מאוד חם. ויש לי ציור של גופיה על הגב, באדום ולבן. לפחות לא שורפות לי הכתפיים, שזה כבר ראוי להערכה. די לא נתן לי להסתובב בלי קרם הגנה ובלי לשתות כל הזמן. את הנאומים ואת הפגנת הימנים בכיכר רבין (או מלכי ישראל, לדידם) פספסתי, כי לא ממש התקרבנו לשם, אבל הבנתי שמדובר בחבורת מטורפים שנכלאה סוף סוף  בכלוב שבו הם צריכים להיכלא, וניסו לתפוס תשומת לב בכוח. לא ממש התייחסו אליהם.

הפליא לעשות הבר 'אוויטה' בתל אביב, ששכר לימוזינה והושיב בחורה (אמיתית! כזאת שיכולה להביא ילדים לעולם!) שתנופף לעוברים ושווים משל הייתה אווה פרון בכבודה ובעצמה. מה לעשות שאני הייתי צריך ללמד אותה איך לעשות עם הידיים. באמת. לתת לבחורות להופיע ככה בתור קוקסינליות-מצעד, מאוד לא לעניין.

אני אישית נתתי לאוחצ'ה-within לצאת לחופשי במצעד, הרמתי כאילו אין מחר ונהנתי מכל רגע. חוץ מזה שכאב לי האף בסוף היום כי דיברתי דרכו כל הדרך. ככה זה כשמחקים את דנה אינטרנשיונל, חמודה שליייייי, מתוקה.

עשיתי טעות לוגית. חשבתי משום מה שלשלוח לאמא שלי לינק לכתבה עם תמונה שלי מהכנסת ימלא אותה קצת גאווה שהבן שלה פעיל פוליטית, איכפתי, מתנדב, ומנסה להתברג לעמדות מפתח בפוליטיקה הישראלית (או משהו כזה). במקום זה, כל מה שהיה לה להגיד זה 'אני חושבת שביקשנו שלא תצטלם'. בגלל שהייתי הלום שינה (אחרי משמרת לילה, מנסה להתעורר כדי להתארגן לנסיעה לתל אביב) לא יכולתי להביא את משפט המפתח הפולני הידוע - 'אז אני מבין שאת מתביישת בי, אין בעיה (אני אשב לי לבד בחושך - י"ג)'. אבל זה עוד יבוא. אני מבין את הצורך של ההורים שלי בלהתרגל למצב, אבל אחרי הכל, אלה החיים שלי ולא שלהם, והם יצטרכו ללמוד שאין שום בושה. מתרגלים לזה רק אם מנסים בכוח. ואם הם לא ינסו בכוח, אני אצטרך כנראה לגרום להם בכוח, כשמישהו יבוא וישאל אותם אם זה הבן שלהם בעיתון בתמונה מהמצעד.

ועל זה, הורים יקרים, יש לענות 'כן, יש מצב, אני יודע/ת שהוא היה שם'. על השאלה 'מה יש לו לחפש שם' יש לענות 'מה נראה לך?'. והכלל שתקף לגבי אנשים שאני מספר להם, צריך להיות תקף גם לאנשים שההורים שלי 'צריכים' לספר להם - אם יש לכם בעיה עם זה, עופו לי מהפרצוף. וזה כולל גם את סבתא שלי, דרך אגב. מבחינתי, אם זה יקרב את סופה, זה לא יהיה הדבר הכי רע בשבילי, בשבילה, ובשביל המשפחה שלה. מזיקה בחייה, לא מועילה במותה.

היום הדוקטור ואנוכי חוגגים חודש. זה הישג משמעותי בשבילי, אני חושב שלא הייתה לי מערכת יחסית שבאמת נמשכה כל כך הרבה זמן. אני מפתיע אפילו את עצמי, בערך כמו שהפתעתי אותו בקולות שהשמעתי כשגמרתי. האמת, הפתעתי גם את עצמי - אני שולט על זה בדרך כלל, אבל זה לא ממש הצליח הפעם.