חיים של בחור אחד

כן, אתם זוכרים אתמול שאמרתי שאני קם מוקדם? אז קמתי מוקדם, ומאז לא ממש ישנתי שוב. והנה אני פה איתכם שוב אחרי יום גדוש אירועים בצורה בלתי רגילה.

אז עבדתי היום בבוקר מוקדם. המשמרת זרמה די בניחותא, למרות שלא הייתה דקה שקט. אבל זה נחמד להיות הבכיר במשמרת, כי את כל הדברים המעצבנים אפשר להעביר לחדשים, ואני מתעסק בדברים חשובים שנותנים לי קצת קרדיט אצל הבוסים שלי. למזלי, בגלל הנסיעה לחיפה הצלחתי להתחמק מישיבת צוות משמימה. במקום זה קפצתי לקניון לקנות לי חולצה, במקום החולצה המג'ייפה שבאתי איתה אתמול.

בדיוק כשסיימתי את סבב השופינג שלי, גרוב אסף אותי מהקניון לחיפה, ואספנו את סימן תמיהה ועוד חברה סטרייטית-קווירית-תומכת-יותר-הומואית-מכולכן-ביחד ושעטנו לעבר חיפה, לתמוך במצעד הגאווה הראשון שנערך שם. פיסת היסטוריה. מכיוון שהתברר שיש לנו מקום פנוי באוטו, אחרי כל מיני שינויים בתוכניות, אספנו גם את הדוקטור בדרך, והפלגנו בדרכנו הארוכה אל עבר הכרמל. אני חייב לציין שהפתעתי את עצמי ואת כולם ביכולות הניווט שלי בחיפה, שמשום מה הייתה לי נורא ברורה. זה מה שהצצה קטנה במפה יכולה לעשות, אה? כשהגענו למקום, באיחור של שעה, מסתבר שהמצעד עוד לא התחיל, כי 16.30 בזמן הומואים זה בעצם 18.00.

ואז יצאנו לדרך. בערך שתי דקות אחר כך, נחו עיני על רועי 2.0, שגר בעיר הזאת. תהיתי אם אני אראה אותו, והתלבטתי בין רצון לראות אותו לידיעה הברורה שאם אני אראה אותו אני ארגיש חרא. למזלי, הדוקטור היה איתי, ולכן גררתי אותו לקול מחאותיו הנרפות שלא ממש בא לו לשחק במשחק הזה, להגיד שלום בנונשלאנטיות. ובכן, אמרתי שלום, הם הציגו אחד את השני, שני הגברים בחיי, והמשכנו ללכת. בדרך היו עוד כמה אינסידנטים מוזרים, כשמישהו צילם אותי וטען שהוא מכיר אותי by reputation ושאמרו לו שאנחנו דומים (ואנחנו לא, זה אפילו על סף המעליב). את הצעידה הקשה במעלה ההר, לאורך של בערך 200 מטר, קינחנו בארוחה באיזו מסעדה מקומית לא מוצלחת במיוחד, והתעופפנו הביתה. התפגרתי לי על הדוקטור ל-40 דקות שינה בערך, וכשהגענו הביתה עוד הלכתי לפגוש את שמחה ובן זוגה, וחזרתי הביתה.

קצת אחרי שנמרחתי למיטה כדי לנוח קצת, הרעש מבחוץ התחיל שוב. גם הפעם התקשרתי למשטרה, רק שהפעם התעקשתי שהם יגיעו ויטפלו בזה ולא רק יסלקו כמה אנשים מהרחוב. אז אכן שלחו ניידת, לקחו ממני תלונה, רשמו לי מספר אירוע, ואמרו שאם זה חוזר על עצמו להתקשר שוב והם יקבלו דו"ח. הלילה לא היה לי כוח, אבל מעכשיו מתחילים לדפוק להם דו"חות - לילה לילה. קפצתי להגיד שלום במועדון הבית ועפתי לי הביתה.

ולמה החמוץ?

1. קיצרו את המצעד בירושלים. הוא הפך למין ביזיון של 500 מטר, כי המשטרה שיחקה מלוכלך ודחתה את האישור, ולבסוף התנתה אותו בכל מיני דברים שהבית הפתוח לא מסוגל לממן, ולכן הם החליטו לשנות קצת דברים כדי שלא יבטלו את הכל בסוף. זה קצת מעצבן. במיוחד כשהרוחות מתלהטות שוב, ושורפים פחים ומרביצים לשוטרים, ומתקשרים לחבר המועצה שמייצג את הקהילה הלהט"בית במועצת העיר ומאיימים עליו נון-סטופ (הייתי לידו כמה שעות היום, הוא לא מפסיק לקבל טלפונים).

2. חסר לי קצת כסף. ידעתי שאני במצב לא מזהיר, אבל בדרך כלל חוסר הכסף הטוטאלי מגיע בסוף החודש. החודש הוא הגיע ב-15. אין משיכת כספים, אין שום דבר. גיליתי את זה במקרה כשקיבלתי את הכרטיס שלי, שנבלע כי טעיתי בקוד. כשהתקשרתי להפעיל אותו בטלבנק, זה הקריא לי את היתרה שלי. בהתחלה הופתעתי לגלות מספר ארבע-ספרתי שמתחיל במילה 'חמש', אבל רק כשבסוף המחשב הודיע 'חובה', הבנתי שזה לא כיף. לא נורא - בעקרון, אני צריך לקבל כספים מכל מיני מקומות, וכנראה הגיע זמן הגביה. אני מסרב להיות מודאג מזה.

3. הסרט שעשו עלי לא נחל הצלחה. הוא אמנם היה תרגיל לבית ספר לקולנוע, ואמנם דווח לי שהביצוע שלי היה מצויין, אבל עדיין מבאס אותי שבלונדי השקיע בו כל כך הרבה זמן וקטלו אותו. הוא אמר שהוא יספר לי בימים הקרובים מה אמרו. מזל שיש לו חבר שינחם אותו קצת.

4. רועי לא ענה לי ורועי 2.0 קצת מציק לי מאחורי הראש. לא ראיתי אותו מחובר למייל או למסנג'ר שבוע מאז ששלחתי לו. כשהוא סוף סוף התחבר פתאום, ציפיתי לקבל תשובה, ויוק. אין כלום. לא שלא צפיתי אופציה כזאת, אבל זה קצת מבאס. ואני לא אסרב לקבל תשובה גם אחרי שבועיים אם הוא רוצה להתבשל עם עצמו. ורועי 2.0, אני כל הזמן נזכר כמה הוא יפה. אבל יש לי את הדוקטור, שביליתי איתו זמן מדהים היום. לא יכולתי להפסיק ללטף אותו ולהחזיק לו ידיים. או כמו שהוא אמר - 'אני מבין שמצעדים עושים לך את זה. יאללה, מצעד כל יום!'.

5. עייפות. זה בעצם מה שהופך את ארבעת הסעיפים לקצת יותר מעיקים. אני חושב שזה הזמן ללכת לישון.

תהיו מה זה בסדר,

גזר.